המקום של ג'וליאנה

אני מרגישה שוב את ההרגשה המחניקה הזאת של חיים במירוץ. החיים טסים להם, הימים קצרצרים, אני אוספת את נן מהגן וכבר חושך וזה מעציב אותי.

אבל קיבלנו יומיים במתנה.

אתמול אספתי את נן מהגן וראיתי שיש לו פצע מוזר על תנוך האוזן שהיה גם אדום ונפוח בהשוואה לאוזן השניה. בגלל ניסיון רע עם פצעים שהוזנחו בגלל שלא נראו מספיק חשובים קבעתי לו במקום תור לרופאה.

ברגע שהרופאה ראתה את הפצע היא הגיבה בזעקת שבר. מסתבר שכנראה שעכביש מנוול או  חרק אחר עקץ את נן בשתי אוזניו והוא פיתח אלרגיה חריפה.

התוצאה, יומיים בבית, אנטיביוטיקה וסטרואידים(!!!). כנראה שצריך לקרוא לו מעכשיו ספיידרנן.

בסופו של דבר נן תיפקד בסדר במהלך היום. ושנינו הרגשנו שקיבלנו במתנה יומיים של מנוחה מהלחץ להספיק ולעמוד במשימות החיים השונות. וזה היה טוב.

בזמנים כאלה אני מעריכה מאד את מקום העבודה שלי שמקבל בהבנה היעדרות על רקע מחלת ילד. הקולגות שלי מעודדות ושואלות לשלום הילד ואני רואה כמה זה משמעותי וכמה זה לא מובן מאליו בכלל