המקום של ג'וליאנה

יש תקופות שההרגשה שלי היא פשוט מחורבנת. לא כי קרה משהו דרמטי אלא כי כנראה משהו באיזון הפנימי שלי משתבש או משהו כזה. אין לי הסבר אמיתי וממשי למצב הזה.

אתמול הלכתי עם נן בשדה. לא ירד גשם אבל היה בוץ וספרנו סתווניות. שיפר לי את ההרגשה לשעה שעתיים אבל אחר כך מצאתי את עצמי צועקת על העוף.

כן כן, אני לא יכולה לסבול עוף טרי שנחתך בצורה כל כך גרועה  זה מעצבןןןן אותי. הבישול גם כן מעצבן אותי. מעצבן אותי להיות האחראית הבלעדית על הבישול הגם שאני לקחתי על עצמי את התפקיד. לא בא לי לבשל ולכן אני מבשלת אבל לא בזמן ואנחנו אוכלים ארוחות בשעות משונות. ולפעמים הבישול גורם לי הנאה עצומה.

בכלל בישול כביסה ושטיפת כלים אלה מלאכות הבית שאני הכי אמביוולנטית לגביהן. כשאני עושה אותן אני מרגישה שלווה אבל כשהן ממתינות לי שאעשה אותן הן עול גדול.

בכלל חלוקת התפקידים בינינו זה דבר שנבנה עם השנים. כרגע החלוקה היא שכל אחד מאיתנו עושה את מהש הוא מרגיש לנכון לעשות בזמן שלו. לכן הרבה דברים לא נעשים אבל מצד שני אין התחשבנויות . אין אני עשיתי X אז אתה תעשה Y.

ובמרפסת נוצר אגם קטן ומלוכלך. מערכת הניקוז לא ממש עובדת.פיחס.

גם הכתיבה שלי גרועה. אני מרגישה את זה ומאד לא מרוצה מעצמי. אני מרגישה שקשה לי לכתוב למרות שיש לי את הדחף. אני מרגישה תסכול מכך שאני לא מצליחה לצאת מגבולות האני ולכתוב משהו שייראה לי בעל ערך מוסף. אני מרגישה שאני לא באמת יודעת לספר סיפור.

והחורף הזה. הוא לא באמת רע. האוויר נקי וטוב והוא נותן לי לגיטימציה להתכרבל עם ספר טוב.  הפעם זה "הבנות" של לורי לנסנס שמספר את סיפורן של תאומות סיאמיות.

ואני מרגישה צורך עז להיות לבד וצורך מקביל להיות ביחד ואני נקרעת בין שני הצרכים האלה.