המקום של ג'וליאנה

החלפתי את התמונה המדכאת משהו בבלוג (האנשים באוטובוס) כי היא הזכירה לי את הצדדים היותר כבויים וכבדים בשגרה. אני רוצה שגרה צבעונית ,פרועה ושמחה כמו התמונה של הילדה שרוכבת לתוך עדר האווזים. הילדה קצת שמחה וקצת מבוהלת אבל מלאת תעוזה. אני תוהה מתי אנחנו מאבדים את התעוזה הזאת להיות מי שאנחנו. לנסות דברים בלי לחשוש מכישלון.

אני לפעמים חושבת שאנחנו עושים ילדים כדי לשחזר במשהו את הילדות הדמיונית שלנו דרך הילדות שלהם. הילדות שאנו זוכרים היא לא הילדות שהייתה לנו באמת .

גם לי היו אופניים כשהייתי בת חמש. הם היו ירוקים ואהבתי לרכוב עליהם בסמטה ליד הבית של הסבים שלי, שם גרנו אמי ואני. רכבתי עליהם מהר ונפלתי מהם לא מעט (ואז סבא היה חובש לי את הפצעים בברכיים ונותן לי ספר במתנה כי ספר בבית הסבים שלי היה ועודנו מצרך חיוני ולא חפץ מותרות). הרכיבה הייתה מאד מהנה ומעוררת קנאה כי לרוב הילדים באותה סביבה לא היו אופניים. הם היו מבקשים לרכוב ואני הייתי נותנת תוך תחושת חרדה עמומה שהאופניים לא יחזרו אלי. הילדים באותה סביבה היו חרדים ושונים ממני מאד ולכן לא באמת התחברנו אבל אופניים הם אופניים לכל ילד שהוא.

הכי אהבתי לרכוב לבד.

התמונה היא איור של מאייר בלגי בשם Marcel Marlier ומצאתי אותה בבלוג שמוקדש כולו לציורים בנושא ילדים.יש באיור הזה משהו נוסטלגי שמזכיר לי ספרי ילדות ישנים.