עמרי אמבר העלה פוסט מעניין בבלוג שלו בעקבות מקרה קשה של הזנחה הורית שהוא היה עד לו. לעמרי היה קושי עם הגישה החומלת כלפי הורים מזניחים שלטענתו מסירה מהם אחריות. התפתח בתגובות דיון מעניין בו עמרי טען שאם הורה רוצה הוא יכול גם במצבי מצוקה להגיע למקורות מידע ולמקומות המספקים הדרכה להורים.מבחינתו אין הורה שלא יכול להיות הורה טוב. יש הורים שמתחמקים מחובתם ההורית. אני טענתי שלא תמיד זה כך.
לפעמים כותבים בעיתון על אנשים במצבי מצוקה קשים שעובדים מבוקר עד ערב רק כדי להתקיים. אני משערת שבמקרים כאלה אין לאותם הורים זמן לרכוש השכלה נוספת ובטח שלא השכלה בנושא הורות. מבחינתם מדובר במותרות ולא בהכרח . מבחינתם הם הורים טובים דים בכך שאיכשהו הילדים שלהם לבושים והולכים לישון שבעים ויש חשמל ומים בבית.
הורים כאלה הם בדרך כלל דור שני ושלישי. לאותה מצוקה. הוריהם גידלו אותם באותה מתכונת ומה לעשות, המורים העיקריים שלנו למקצוע ההורות הם הורינו ולא כולם בורכו בהורים אכפתיים וטובים.
האם הילדים שלהם יהיו מוזנחים בסטנדרטים שלנו, אין ספק בכך. מעטים ההורים במצבים כאלה שחושבים שחשוב שלילד יהיו בגדים נקיים לבית הספר ושהוא ילמד למבחנים. הם עייפים מדי ואולי שקועים מדי במצוקה שלהם.
ברור שלדעתי מוטב היה לו היו מתכננים את המשפחה ומביאים פחות ילדים כדי שהמשאבים יתחלקו בצורה יותר הגיונית אבל הילדים שלהם הם עובדה מוגמרת.
אני גם מאמינה שלמרות שלרובנו יש גישה לאינטרנט שם מצוי רוב המידע היום יש אנשים נטולי אינטרנט או ידע מספיק ליחיפוש מידע. את חלקם פגשתי כשעבדתי בספריה ציבורית ולימדתי אותם מאפס שימוש בסיסי במחשב ובאימייל .
אז נכון שיש מחלקת רווחה (אליה מגיעים הורים כאלה לעתים רחוקות מפחד שיקחו להם את הילדים) שבאמת עושה ככל יכולתה עם מעט מאד משאבים ויש עמותות אבל איך אותם אנשים ידעו עליהם?
אני מאד מבינה גם את הצד של עמרי. לראות ילד שחווה התעללות או הזנחה קשה זה אחד מהמראות הכי כואבים ומכעיסים ומצד שני צריך לחשוב מהי הדרך הכי טובה לעזור לאותם ילדים? זו שאלה שנשארת פתוחה ולא נרהא לי שיש לה תשובה אחת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
