קטע חדש. רוצה כבר לכתוב את הפוסט הבא כי הפוסט הקודם העיק עלי נורא. יש לי פילטרים קצת רגישים מדי מול מציאות קשה ואני נוטה להישאב אליה אפילו עם מדובר במקרים תיאורטיים לגמרי מבחינתי שאפילו לא הייתי עדה להם.
אולי קשה לי לשפוט הורות הגם שיש הורים שממש צריכים להישפט. אני ישר מפנה את הזרקור עלי וחושבת על כל הפעמים בהן אני לא הייתי ממש בסדר או שעיגלתי פינות או שחיפפתי.
למשל אתמול, הייתה מסיבת יום הולדת בגינה ציבורית. בגיל של הכיתה של נן הורים כבר לא נשארים וגם הוא התרגל לזה שזו המציאות. עזבתי אותו מרוצה עם חבריו ווידאתי שהוא רואה שהלכתי.
כשחזרתי בדקה לשבע (שעת האיסוף הייתה שבע) ראיתי אותו יושב בצד עם ילדה מהגן והם מחטטים בשקיות ההפתעה ועם זאת הוא ממרר בבכי. למה לא הגעתם? דאגתי לכם? שכחתם אותי!
אתם מבינים, הילד התרגל שאנחנו מגיעים קצת יותר מוקדם בשלב חלוקת העוגה וחרגנו ממנהגנו.
אולי צדקנו אבל לראות את הילד שלך מבטא חרדת נטישה כל כך חזקה זה צביטה ענקית בלב.
או הפעם ההיא שחשבתי שהוא מספיק גדול לשחק על המתקנים בלי שנהיה צמודים אליו (הוא היה בן שלוש וחצי) והוא הלך לאיבוד ולמזלו טוליו בכל זאת לא הרגיש עם זה טוב ומצא אותו די מהר. הרגשתי נורא עם זה שלא חשבתי עד הסוף.
אני יודעת, זה בקטנה וזה סובייקטיבי ואולי הילד שלי צריך להיות יותר עצמאי אבל הנקודה שלי היא שלפעמים גם הורים אכפתיים טועים בשיקול הדעת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
