המקום של ג'וליאנה

מסיבת יום ההולדת של נן מאחורינו וזו כבר הקלה גדולה. נתחיל מהסוף: המפעיל היה נחמד ומאד בראש שלנו ושל נן מה שאומר שלא הייתה הפעלה רועשת אבל הוא עשה איתם משחקים נחמדים, הצחיק אותם ונן והוא זרמו יחד יפה.

לי היה קשה עם כמה עניינים:

העניין התפעולי. אני אחת שלא יודעתלבקש עזרה וכשכמה אימהות שראו שאנחנו בהרכב מצומצם התנדבו לעזור לא הבנתי בהתחלה למה צריך אבל לשמחתי הן התעקשו. אפילו לארגן שרשרת בלונים שתתחם את מקום האירוע (עכשיו אני מבינה מהי הסיבה האמיתית לא הצלחנו בזמן וכשראשוני האורחים הגיעו היינו ממש לא מוכנים.

עניין התזמון: לארגן את האוכל בזמן. לרמוז בזמן למפעיל שיקצר כי הילדים רעבים (וכן, יש סימנים כשהם פוזלים לשולחן ובאים ואומרים לך בפרצוף "אני רעב" או מנסים לפשפש בשקיות.

עניין החשיבה הכמותית הדפוקה שלי: פחות מדי חטיפים לחלוקה, ומצד שני יותר מדי שקיות הפתעה. משהו פה לא הסתדר ונתקענו עם עודף שקיות הפתעה.פחות מדי מים (צריך לזכור שילדים ממלאים כוס שלמה שותים שלוק ומשאירים אותה.לפחות לא הכנתי שיפודי פירות. וגם התירסים היו הגזמה למרות שאכלו מהם לא מעט.והפיצה חוסלה.

אי אפשר באמת לשים לב לכלום וכך את רוב ההפעלות ראיתי בזווית העניין ולא הייתי שותפה מלאה וגם לא הספקתי לצלם הרבה כך שהרגשתי קצת החמצה.

והשורה התחתונה ילדים בני שש הם משאבות צרכים*. יש ילד שצריך ליווי לפיפי ויש ילדה שצריכה שיסדרו לה את הקשת בשיער ויש ילד שמשעמם לו והוא חייב כל פעם להתרחק וכל שתי שניות ילד נפצע ובא אלי לקבל פלסטר (ח"ח לעצמי שזכרתי להביא איתי פלסטרים ועוד עם ציורים) ויש תמיד שני ילדים שחייבים להרביץ אחד לשני כמשחק. וכל שניה ילד בא אלי להגיד לי שמשהו לא טעים לו (אתה רוצה שאתחנן אליך שתגמור את החטיפים מהצלחת, ראבק!)אני משוכנעת שזה מזל גדול שכל הילדים חזרו בשלום לחיק הוריהם. לא מובן מאליו בכלל.

*קרציות

אבל נן המתוק קיבל את מה שכל כך רצה אליו. כשחזרנו הוא אמר לי שהוא יפתח רק שלוש מתנות כל יום (כך עשינו איתו בימי ההולדת הקודמים) אבל אמא שלו לא עמדה בפיתוי ופתחנו 10 מתנות מתוך ה33. האמת, מתנות מכובדות ביותר.זה היה החלק הכי כיפי.

אז אולי זה מנהג מעצבן שצריך להזמין כיתה שלמה אבל זה משמח לראות שהרבה ילדים באים. לא הספקנו אפילו לפחד מהטראומה של "הקיץ של אביה" וכבר היו המון ילדים.

אה, וחלק מהברכות שנן קיבל היו ממש מקסימות. ילדה מתוקה אחת כתבה לו שהיא אוהבת אותו, לא פחות. החבר שלו מהצהרון צייר לו ציור יפה וההשקעה הזאת חיממה לי את הלב.

והאימהות שנשארו היו באמת מקסימות. הן אפילו לא היו במיוחד חברות שלי אבל הן היו פעילות מאד בארגון  וזה היה מרגש לראות איך הן נחלצו לעזרתינו.