המקום של ג'וליאנה

קראתי פוסט מעורר מחשבה אצל אילאיל, המתקוממת נגד זה שתופסים אותה כסופר מאמא בגלל שהיא מהאימהות המשקיעניות שמכינות קופסאות בנטו לילדים ומארגנות להם ימי הולדת לתפארת.. השורה התחתונה של הפוסט היא: ראבק אני אנושית.

כבר כמה שנים שאני קוראת בלוגים של אימהות כמו אילאיל שמומחיות באסתטיקה ומלאות ברעיונות משמחים בנוגע לכל פרט קטן בחיי ילדיהן (ובחייהן)  ושהמשפחה אצלן היא סוג של מוקד בחיים שלהן.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לשנוא אותן במין שנאה קטנונית ומענגת מהסיבה הפשוטה שהן גורמות לאימהות טובות דיין כמוני להיראות,רע . אז היה לי נוח להאדיר אותן בלבי כמין מושלמות במובן המעצבן של המילה.

ומצד שני, אני כל כך מעריכה תשומת לב לפרטים הקטנים דווקא כי אני חסרת סבלנות ונשברת באמצע העשייה.

אני כותבת על הפוסט של אילאיל כי הוא האיר לי נקודה שלא חשבתי עליה . יש יותר מדרך אחת להיות הורה טוב. לכל הורה יש את הנקודות החזקות שלו : את הדברים שהוא ממש טוב בהם והוא מעביר את הטוב הזה לילדיו. אני , לדוגמא, ממש טובה בלספר סיפורים וזה מוקד שאני משקיעה בו (ככל יכולתי), אני פחות טובה בלארגן מסיבת יום הולדת לבד אבל אני יכולה להיעזר במי שאפשר ולעשות מסיבה נחמדה לילד שלי ששמח בה כי הוא גם יודע למה לצפות ממני ולמה לא.

לא מזמן פגשתי אם ועד מהגן של נן. היא הכינה עוגה שמקושטת  מדהים  (ועוררה בי חלחלה מרוב שהייתה מדהימה) ומהשיחה התברר שהיא פשוט מאד אוהבת לעשות קישוטים מבצק סוכר ושמבחינתה זו תרפיה לעצמה.. זה הכול, לא תחרות העוגה המצטיינת. תחביב!

* אולי הגיע הזמן שגם אני אצא מהפרדיגמה של "יש לי שתי ידיים שמאליות" גם אני יכולה לנסות דברים חדשים.

אני מגלה שאני לא האימא היחידה שמסתכלת בחשש לצדדים לבדוק כל הזמן אם היא בסדר ואם ההורות שלה נכונה. אני גם לא האימא היחידה שלפעמים מחפפת ותוקעת את הילד שלה מול הטלוויזיה כי הכוחות שלה נגמרים, אני מתביישת להגיד אבל אני ביני לבין עצמי לפעמים גם שיפוטית כלפי דברים שאני רואה אצל אימהות אחרות שנתפסים אצלי (אולי בטעות) כסוג של הזנחה רגשית. אני לפחות מספיק חכמה להצניע את הצד השיפוטי. מבחינת: גם את לא מושלמת אז תסתמי.

ואתם יודעים מה, אחת מהמתנות שקיבלתי עם גילי המופלג (עכשיו הרע להגיד, לא, 37 זה צעיר, את לא נראית וכו') זה שהרבה פחות אכפת לי מה אחרים חושבים עלי.