המקום של ג'וליאנה

נן בכיתה א'!

מגיעים לבית הספר ואני מחניקה בכי מביך שמדגדג לי בגרון. נן רץ קדימה מלא התרגשות ומחזיק ביד סוכריית טופי שקיבל בשער ביה"ס.שומר החוק הקטן חושב שאולי יהיה לו אסור לאכול אותה בבית הספר ואני אומרת לו שהיום מותר.

התינוק שלי בכיתה א' ופתאום הוא נראה כל כך בוגר ליד השולחן. הוא והחבר שלו מצחקקים מאחורי הקלסרים . מסביב עומדים הורי הפפרצי ומתקתקים צילומים. גם אני אם פפרצי גאה. כיתה זעירה בה יושבים גיבורי היום הקטנים-גדולים מוקפים בהורים ובמורה שנבלעת ביניהם. אני מספיקה לרמוז למפוזר מכפר אזר שלי שעדיף שיכניס את הכובע לתיק.שלא ילך לאיבוד. הוא כמובן מאבד אותו בתוך התיק ומגיע לטקס גלוי ראש.

וכולנו רוצים עוד קצת מהם, לשמר את רגע המעבר הכל כך מרגש הזה, לחבק אותם עוד קצת, לגנוב פה ושם נשיקה. אבל אז צריך ללכת, מסתבר שבחוסר התחשבות מוחלט מצד מערכת החינוך ההורים לא יכולים ללמוד בכיתה א' עם ילדיהם.

מחכים בחוץ לטקס, השיחות על החופש מתחלפות בשיחות על ההתרגשות הגדולה וברקימת תכניות לעתיד וכמובן ליקוט שביבי מידע, מה נכון יותר לעשות: לאסוף בצהריים או להשאיר בצהרון? מה עושים רוב ההורים? לאילו חוגים הם רשמו את הילדים?

ואז שורה של הורים עם מצלמות נעמדת, ילדי כיתה א' יוצאים לטקס. מנופפים ומצלמים אותם והם נראים פתאום כל כך זעירים כשהם בחבורה החמודה המנופפת בדגלים לבנים.

אמא אחת אומרת שעדיף לחכות להם למטה כדי לתפוס זווית צילום יותר טובה לטקס. מצלמת את הילד בטקס מתגרד מסנוור מהשמש. לקראת סוף הטקס כולנו מזיעים. רוב ההורים עומדים בצד כדי לפטפט וילדי כיתה ו' מכינים תכנית אמנותית לילדי כיתה א' שנראים כמחשבים את קיצם לאחור. ואז קמים לשירת הימנון  בית הספר(!!!) הילדים חוזרים לכיתות ואנחנו נאחזים בהם עוד קצת ונפרדים. הילד שלי מספיק להגיד לי שהוא אוהב אותי והלב גואה.

ועכשיו "כל עוד" מתנגן לי בלב כמו בכל שנה. השיר שהצליח ללכוד את מהות היום המיוחד הזה. יום שמח-עצוב.

(אחותי המקסימה זכרה שנן עולה לכיתה א' והתקשרה לאחל לו הצלחה. זה מאד ריגש אותי שזכרה כי כמה שאתמול היה יום מבולבל ולחוץ אצלי במקרה  היא שולחת ילד לכיתה א', ילד לחטיבת ביניים, ילד לישיבה תיכונית וילד לגן והיא עצמה חוזרת משבתון הישר לכיתה א' בתור מורה.)