הילדים שלכם משתפים אתכם? הילד שלי הוא בונקר רציני וכבר חשבתי שהפתרון הכי קל יהיה להצמיד אליו מכשיר ציתות כי אני מתה מסקרנות לדעת איך עובר עליו היום. אבל עולמו, עולם של ילד בן שש סגור בפני.
איתרע מזלו של הילד שלי ויש לו אמא ספרנית. ספרניות ניחנו בתכונה של בלשות שלא לומר חטטנות יסודית. וכאן באה לעזרתי הטכנולוגיה : אני פותחת את המערכת הממוחשבת שבית הספר בטובו העניק לי גישה אליה ואני יודעת שהילד למד באותו יום מקצוע מסויים. ואז אני שואלת את נן: "מה זה מפתח הלב?" או "איך היה עם המורה איילת"? ונן פוקח זוג עיניים תמימות ותוהה: "אמא, איך ידעת?" ואני עונה לו שהמחשב גילה לי. החצופון אמר לי: "אז תשאלי את המחשב, מה את רוצה ממני?". המערכת עוזרת לי להיות אמא מאורגנת כמו שמעולם לא הייתי כתלמידה ולדעת אם יש שיעורי בית בכל יום. (כן, זו אחריות של הילד אבל בכיתה א', אחריות של הילד מיי אס ).
יש לי גם מודיע, שלא בטובתו של נן, החבר שלו הוא פטפטן רציני וכבר עשיתי עם אמא שלו הסכמי הסגרה.
והיום נן בא אוחז בפתק. בבפתק היה כתוב: יום 6 בצורים מחר. ואני שאלתי את נן מה יש מחר ביום שישי בצהריים? מסתבר שנן והחבר שלו התפרחחו בצהרון (אן כמו שנן אמר: "עשינו מעשה רע כלשהו והיה אסור לנו לשחק כדורגל" ) והחבר שלו יזם משחק כדורגל מחר בצהריים בגן המשחקים.
יפה לי שאני יודעת לפענח פתקים שנכתבו ע"י ילד בכיתה א'.
טוליו ואני התחלנו לנקוט בשיטת הסופר נני וכל אחד אמור לספר משהו על יומו. הבעיה היא שלך תגרד פרט מעניין מהשגרה המשמימה? מסתבר שזה אפשרי וזה אתגר.
התחלנו גם בטקס חידוד העפרונות כחלק מארגון הקלמר. אני כל כך נהנית מהטקסים האלה. כאילו הם תיקון לכיתה א' שלי שהייתה , איך לומר זאת בעדינות טראומתית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
