אני מרגישה לפעמים שוב את התחושה הזאת של הילדה הלא מקובלת שרוצה מאד להיות בעניינים אבל לא מצליחה לעשות את זה.
יש מקום אחד שבו אני מרגישה את זה. עם האימהות בכיתה של נן. יש כמה אימהות שבמקרה הן האימהות של החברים הטובים שלו שמוצאות את החיבור המושלם שלהן ברמה כזאת שאני מרגישה מין מחסום בלתי נראה שהולך וגובה. זה לא שהן לא מסבירות פנים או חושבות עלי משהו רע. לדעתי הן לא חושבות עלי בכלל, אני מחוץ לרדאר שלהן.הן די נחמדות אפילו.
ואני יודעת כמה השיחות האלה חשובות. הן חשובות כי נקבעות בהן פגישות ונרקמות בהן תכניות ומועבר בהן מידע ותיאומים. הן מגבות אחת את השנייה בכל מה שקשור לילדים ואני מרגישה לפעמים שאני צריכה ליצור בכוח מעין ידידות כדי להקל על נן בחייו החברתיים.
ואני שונאת את הבכוח הזה. שונאת שיחות שסובבות רק סביב הילדים (רק במקרים ניסיים במיוחד מדברים על דברים אחרים. לחלקן יש גם ילדים אחרים בגילים תואמים ואני כידוע לא תרומה גדולה מבחינת נושאי שיחה שנוגעים לילדים בגילים אחרים).כנראה כשאני מזייפת עניין מספיק טוב כי טוליו בטוח שאני חיה חברתית אבל זה כל פעם הורג אותי קצת בפנים התחושה הזאת שגם את החברות שלי אני לא יכולה לבחור כרצוני. מין מרמור אימהי כזה.
יש אימא אחרת שאני מרגישה שיש בינינו מערכת יחסים חד צדדית. היא לא מבקשת בקשות בלתי הגיוניות אבל אני אף פעם לא יכולה לבקש ממנה טובה כי הילדים מסיימים בשעות אחרות. לפעמים הבקשות שלה לא מפורשות והכוונות מתבררות בדיעבד שזה מעצבן. היא אימא שיודעת לתפעל ויודעת לבקש טובות בלי מבוכה ואני קצת מקנאה בה למען האמת.
מחר עומד להיות יום לחוץ ומלא סידורים וחשבתי לבקש טובה מאחת האימהות לאסוף את נן ולא הייתי מסוגלת. ממש התעניתי עד שעלתה בתודעה שלי אימא אחרת שלשם שינוי אני דווקא מאד מתחברת אליה. היא אישה עדינה ומקסימה ומאד נעים לנו לדבר. הילדים שלנו חברים אבל לא חברות צמודה
היא הסכימה בשמחה מה שהוכיח לי שוב שאני צריכה ללמוד לבקש עזרה.
כן, אני דפוקה בקטע הזה מאד.
ואתם יודעים מה, ממש אין לי מה להתמרמר אחרי שסוף סוף קניתי לעצמי נעלי התעמלות איכותיות והלכתי ברצף שלושה ימים לחדר כושר וגם הלכתי לים עם לי יקירתי.מה שתמיד גורם לי לפרוח.
אז למה כל זה לא מספיק?
אה, ויש לי תפוחים שנאפים בתנור אז הכנסתי אותם לכותרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
