המקום של ג'וליאנה

דבורית שרגל כתבה פוסט מעורר מחשבה על נושא החיכיון (אהבתי את המילה חיכיון בה היא השתמשה). לטענתה אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו תמיד נמצאים בהמתנה למשהו ושוכחים לחיות בהווה. 

אני חשבתי על עצמי. אני מחזיקה דימוי של אישה סבלנית שמרגישה מבוכה איומה כשהיא מגלה ולו צל של חוסר סבלנות אבל כשאני במצבי המתנה וחוסר סבלנות אני מרגישה את אותו קוצר רוח ילדותי של  כמהא ני יכולה לחכות.

בשנים האחרונות אני מתחילה להילחם בתכונה הזאת של הסבלנות ואני מגלה שזה בהחלט יכול להשתלם לי להיות יותר קצרת רוח.

למשל כשהגענו קצת מוקדם מדי ליום ספורט של נן וגילינו אחרי המתנה של רבע שעה בה אני הרגשתי כמה זו הייתה טעות להקדים שהמקום שונה וכנראה שלא קיבלנו את ההודעה אבל רק כשגיליתי קוצר רוח והתקשרתי אז גיליתי את זה.

למשל כשאני מגלה חוסר סבלנות להמתין אצל הספר ואז הוא משתדל יותר ללכת לקראתי ולמהר איפ שאפשר.

למשל אצל הרופא כשטוליו סבל מכאבי גב קשים ואני החלטתי להיות חצופה ולבקש שיקדימו את התור.

לפעמים נראה לי שבתרבות הישראלית שלנו חוסר סבלנות מתקבל הרבה יותר בטבעיות בהשוואה לסבלנות.

אה, ועוד סיפור קטן:

טוליו ואני הגענו לכפר קטן שנקרא puente de la reina .זה היה יומנו האחרון  בספרד ולמעשה הכפר היה דרך להרוג קצת זמן עד לטיסה ועל הדרך להספיק עוד מקום. זו הייתה שעת צהריים וראינו מסעדה פתוחה. נכנסנו והתיישבנו. לא היו בה אנשים בכלל רק עובדי המסעדה שכנראה היו משפחה (אנחנו טוענים משפחה של רפי שכל אבל זה עניין של פרשנות). חיכינו וחיכינו ואף אחד לא ניגש אלינו לא להעיר שהמסעדה סגורה ולא לשאול מה אנחנו רוצים. ואנחנו ממתינים כיאה לבני תרבות סבלניים. עד שאנחנו מגלים שבני המשפחה סתם הורגים זמן ולא עסוקים בפעילות חשובה יותר אבל עדיין אל ניגשים אלינו. אז ניגשנו אליהם ורק אז הבנו שהיינו צריכים לגשת ולהזמין ויכולנו לשבת כך עוד כמה שעות בלי שאיש יגש אלינו. בעלת המסעדה עוד הטיפה לנו שכך נהוג בספרד (מניסיונינו-ממש לא כך נהוג בספרד אבל רצינו לאכול אז לא התווכחנו).

במילים אחרות, אנחנו צריכים להיות יותר נודניקים.