המקום של ג'וליאנה

ביום חמישי שעבר הלכתי למוזיאון ישראל עם סבתי.

הייתי איתה בפעם האחרונה במוזיאון כשהייתי בת עשר. ביקרתי במוזיאון מאז אך לא איתה.

ושכחתי כמה מענג הוא ביקור במוזיאון עם אישה שנהנית מזה.שיודעת הרבה על הכול, ששמה לב לפרטים קטנים בתמונה כמו אור ומשיכות מכחול, שיש לה סבלנות מטורפת.

כן, זו סבתא שלי ואהבת האומנות שלה נוצקה בי מגיל 0.

התערוכה של הורדוס עסקה הרבה במוות. המוות של נרצחיו, המוות שלו עצמו, ההוראה לכסות את כל הארמונותש בנה בעפר כדי שלא יעיבו על הקבר שבעצמו נותץ ע"י מתנגדיו.

ובתוך כל המוות הזה רצה הגורל והארכיאולוג אהוד נצר שגילוי הארמונות והקבר של הורוס היו מפעל חיו נהרג בתאונה טיפשית בתוך אתר החפירה. אדם שמת בתוך תשוקתו. יש בזה הרבה יופי וכאב.

אהבתי בתמונה את ההתרחשות בין הבחור שיושב בצד ימין לבין הבחורה שמדברת איתו כשביניהם נערה קוראת שלכאורה אמורה לשמור שהזוג המתרקם לא יעשה מעשים אסורים. גם הילד קורא/מעיין בעמידה. אולי הוא לא אמור לעיין בעיתון שהוט מחזיק (השייך לאב?) ואולי יש שם תמונה שמרתקת אותו.

התמונה השניה  של אופנהיים שצייר את העיתונאי והסטיריקן  לודביק בורן. ממש התאהבתי בבחור שבתמונה שמסתכל ישירות אל הצייר /הצופה במבט אירוני. נראה כאילו כל אותו זמן שאופנהיים צייר אותו התנהלה ביניהם שיחה ערה

טעם של עוד.