המקום של ג'וליאנה

מכירים את זה שרוצים פשוט לנוח. השבוע האחרון הרגשתי שהימים ארוכים ומעייפים ואני מתנהלת לי בהם באיטיות של ממותה. רשימת המשימות רק מתארכת ואני מרגישה סוג של תסכול ורוצה להגיד לחיים שלי: תעזבו אותי באמא'שלכם. רק קצת...

רוצה לפרסם פוסט. כותבת אותו ומגלה שהמחשב לא מאפשר לי לפרסם אותו. רוצה להגיב לתגובות. כותבת תגובות ואפילו מושקעות וכנ"ל. באג בדפדפן, מסתבר.

ואני מגלה שאני מוסיפה לעצמי מיוזמתי עוד משימות: אפיית עוגיות בצורת אותיות למסיבה של נן (הפעם מסיבת קבלת התורה כי עוד מעט יתחילו ללמוד תנ"ך, בפועל הם קיבלו את חוברת הלימוד שלהם רק עטופה יפה), וגם לעשות ארוחה חגיגית לכבוד יום ההולדת של אבא שלי לפני שהוא טס לבלגיה כי דברים שלא עושים מיד בסוף מתפוגגים.

בקיצור הגעתי לסוף השבוע בכזאת עייפות. סוף השבוע התחיל בבטיזדו של נן. עכשיו יש לו חגורה צהובה ירוקה (חגורה שניה). מדובר בטקס מהנה אם כי ארוך מאד באולם ספורט מחניק עם מזגנים שרגע עובדים רגע לא.

אחרי הבטיזדו טבעתי במיטה.

והיום יום חדש ללא תכניות מיוחדת. טוליו הוכיח לי שבחרתי נכון בכ שהתחתנתי איתו ולקח את נן למשחק כדורגל סוער כדי שאוכל לעבוד (כן, יש לי גם עבודה מהבית) ואח"כ באיזי הכנתי ארוחת צהריים וכיבסתי ובאופן כללי הרגשתי שסוף סוף אני מקבלת בסופ"ש הפשוט שלי את האוויר שכה הייתי זקוקה לו.

ישבתי במרפסת בין הפרחים ועבדתי בראש שקט.

אח"כ טוליו ואני הסתכלנו על תמונות מהטיול שלנו למדריד. 2009. הייתי  ו'ינג'ית . מתגעגעת לג'ינג'יות שאז הייתה כה מובנת מאליה. נן היה בן שנתיים והטיול היה סוג של מרווח נשימה בשבילינו. היה כיף להזכר.