החלטתי שאני לא צועקת. כשאני צועקת אני מרגישה חלשה. כשאני צועקת אני מרגישה אבודה ואני רוצה להרגיש ולהיות בטוחה בעצמי.
אני חושבת על אחר הצהריים שלנו שהוא מלא על פי רוב בריצות. פעמיים בשבוע יש חוג קפוארה לנן ופעם בשבוע באות הסבתות ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מנסה לתקתק את שגרת היום ומוצאת את עצמי בסופו של דבר מרוקנת ועצובה ובעיקר עצבנית. מבקשת כל דבר מיליון פעם ומתעצבנת על נן שלא עשה את הדברים בקצב שלי או כמו שאני רוצה.
אתמול החלטתי לנסות משהו אחר. אספתי את נן מוקדם כי למזלי יכולתי להגיע יחסית מוקדם לצהרון. נן הזכיר לי שחסר חלב ואני שיבחתי אותו על זה שזכר והזכיר לי. קניתי לו גם שקית שוקו. ישבנו בבית ואני הכנתי לו ארוחה קלה. שאלתי אותו מה צריך לעשות ואז הוא אמר לי שצריך לסדר את התיק אבל הוא רוצה קודם לשחק. אמרתי לו שעד חמש וחצי הוא יכול לבחור מה לעשות ובחמש וחצי אני אזכיר לו פעם אחת לסדר את התיק.
הזכרתי לו. סידר ואף זכר להגיד לי שהוא צריך לתקן עבודת סיכום בחשבון. הוא עבד לבד ומדי פעם הסברתי לו כשראיתי שלא הבין.
היום לא צעקתי אבל היו לי גם מצבים של אי הצלחה. הוא לא עזר לי לפנות מהשולחן ואני הצלחתי לא להתפוצץ מזה.
אני מרגישה שאני מלמדת את עצמי לקבל גם מצבים של אי השגת המטרה . זה לא אומר שאני אפסיק לנסות כי אני חושבת שזה חשוב מאד שהוא ייטול חלק בעבודות הבית אבל זה יותר חשוב שיעשה את זה מתוך הבנה ורצון ולא מתוך כניעה.
זה כל כך קשה לפעמים להיות אמא אבל ככל שהילד גדל אני מבינה לחרדתי כמה התפקיד שלנו כהורים חשוב וכמה זה חיוני שהבן שלנו ילמד את העולם גם דרכנו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
