אני מנסה להיזכר בפעם הראשונה שהבנתי שגם אנשים צעירים יכולים למות. אני זוכרת שזה ערער את עולמי. המת הצעיר הראשון שלי היה ילד בתנועת הנוער שהייתי בה שנפטר במפתיע ממכה בראש.
הספרנית של בית הספר של נן נפטרה. הוא סיפר לי את זה אתמול וראיתי עד כמה הוא פתאום מקבל תמונה חדשה על העולם. המחשבה על כך שאישה בגיל של אמא שלו יכולה למות. והידיעה שהוא יודע אמת חדשה וכואבת על העולם כל כך הכאיבה לי.
לא הכרתי אותה אבל אני יודעת שהיא הייתה משמעותית לנן. הוא זכר שהיא הייתה נחמדה וסיפרה להם סיפורים. הוא גם חש בחסרונה כשנעדרה בעקבות מחלתה. איכשהו היותה ספרנית הכאיב לי יותר.ההשוואה אלי.
אתמול גם גיליתי במקרה במקומון על מוות מפתיע של מי שהיה תקופה מוכר בחנות הירקות. גבר חייכן ונחמד שהיה מאד משמעותי לאנשים ע"פ הכתבה. הרגשתי שהוא איש טוב אך לא ידעתי עד כמה.
המוות עושה דבר אחד טוב. הוא גורם לי להרגיש עד כמה אני אוהבת ועד כמה החיים יקרים וצריך להיאחז בהם ולהוקיר אותם. נן שלאחרונה רבתי איתו הרבה הפך להיות האדם היקר לי בעולם. ובימים האחרונים ליבי יצא אליו.
שחר יהיה זכרך ברוך
עדכון: מאד צרם לי שבית הספר לא התייחס למות הספרנית ובסוף ניסחתי אימייל מנומס למורה שהופתעה מאד לגלות שהספרנית איתה שתתה קפה היום בבוקר מתה. הספרנית חיה וקיימת! עכשיו נשאלת השאלה מה גורם למוחו היצירתי והמסובב של נן להמציא סיפור כל כך אמין ועם זאת כל כך מזעזע. מה שבטוח הוא את הפדיחה שלו מול המורה קיבל ואני תוהה איך להתייחס לזה מולו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
