עוד יומיים יגיע אותו יום שמציין אצלי את השינוי העצום שחל בחיי לפני שבע שנים - הפכתי לאמא. השינוי הכי גדול הוא התחושה שהפכתי לפגיעה מאד מול החיים עצמם. כבר נאמר שלהיות הורה זה אומר ללבוש את הלב שלך מבחוץ ואני עוד לומדת. מתי להיות קרובה ומתי לתת מרחב. מה זה אומר להיות שם בשבילו ומה זה אומר לוותר על שליטה. והעיקר מה לעשות כשהילד שלך נפגע.
תמיד השיר של חליל ג'ובראן עורר בי מחשבה. מה זה אומר להיות הורה תוך כדי המודעות הזאת שהילד שלך הוא אדם שונה. הוא כבר לא חלק ממך. להיות הורה זה נתינה גדולה , להיות הורה זה דבר שלומדים כל הזמן.
ילדכם אינם ילדכם
הם הינם בניהם ובנותיהם של כמיהת החיים עבור עצמם.
הם מגיעים באמצעותכם, אך לא מכם.
ואף כי הנם אתכם, אינם שייכים לכם.
אתם יכולים להעניק להם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם, מפני שיש להם מחשבות משלהם.
אתם עשויים לספק משכן לגופם, אך לא לנפשם.
מפני שנפשם שוכנת בבית המחר, שבו אינכם יכולים אפילו לבקר, אפילו לא בחלומותיכם.
אתם עשויים לשאוף להיות כמותם, אך אל תנסו לגרום להם להיות כמוכם.
אתם הנכם הקשתות שמהם נשלחים ילדיכם כחיצים חיים.
הניחו לכיפופכם ביד הקשת להיות מלאה שמחה.
חליל ג´ובראן,
הנביא.
אז זה היה המעבר הגדול בחיי. כיום מוזר לי לזכור את חיי כפי שהיו לפני שהפכתי לאמא. אבל זה שינוי שעם כל הקשיים הוא שינוי שאני מברכת עליו ומקבלת אותו באהבה גדולה. וכל שנה הילד שלי משתנה והופך לבוגר יותר ובעל שפה עשירה יותר. הוא מתפתח ולומד דברים חדשים והוא למעשה חי את השינויים בקלות רבה יותר ממני.
אולי זה מה שאני יכולה ללמוד ממנו. לקבל שינויים בקלות ובהבנה שהם חלק מהחיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
