המקום של ג'וליאנה

מירי חנוך למדה מהעציצים שלה משהו כל כך יפה על החיים. על היכולת להצמיח גם בלי להתכוון ועל היכולת של ילד ללמוד מכל דבר גם לא בצורה שמצפים ממנו. היא כתבה כל כך יפה שממש כדאי לקרוא.

ואני גם כן לא הייתי הילדה שלמדה בשיטתיות כמו שמצפים ממנה. אני זוכרת מצויין את מראה החלון בכיתה א'-ב'. לא היה שם הרבה עניין אלא רק בניין אפור אבל הוא עדיין היה המקום היותר מעניין להסתכל עליו בכיתה.

לא הצלחתי במבחנים. שיעורי הבית שלי היו דם יזע ודמעות וחוסר הבנה הורי: איך ילדה כל כך חכמה לא מבינה . ואני זוכרת שפשוט נאטמתי.

עכשיו אני מבינה את הצד של ההורים שלי שרצה פשוט לסמן וי: שאגמור כבר עם השיעורים האלה ונתפנה לדברים החשובים באמת אבל השיעורים האלה היו בשבילי סוג של כלא. גם בית הספר הראשון שלי היה כלא.

ונן שלי מנסה להיות תלמיד טוב. הוא ילד סקרן ומקסים שלומד בבית ספר שנראה נחמד. ישלו מורה חביבה שרואה אותו בין כל הילדים ומעריכה אותו ומחזקת אותו והורים מעורבים שנמצאים שם כדאי לעזור וגם לבדוק ולשפר ולתקן ועדיין הוא ילד שלא מצליח להספיק בכיתה את מה שמצפים ממנו להספיק והשיעורים זה הסיפור שלא נגמר ובסוף כולנו בוכים.

אני יודעת מתי אני פוסעת בשביל הלא נכון אבל אני ממשיכה לפסוע בו כי אני כבר שם. אני טובעת בביצה, ברור שהשביל הזה לא ממש נכון אבל אני כבר שם אז מה, לא נלך? לא נגרור את הילד שלי איתי על השביל הזה?

במילים אחרות, ללמוד בעל פה את מירי חנוך ולבחור באופציה הקלה. לשחרר להניח ולחבק המון.

לחבק אני עושה בלי בעיה. לשחרר ולהניח-לא. אני רוצה שהילד שלי יהיה התיקון שלי וזה השביל הלא נכון.