אני כותבת לי פוסט מדוכדך ומנומנם. כותתבת על העייפות והקהות וחוסר היצירתיות והציפייה לתחושת ההתעלות שבהתחדשות ובשינויים הבאמת טובים שבאים ואני כותבת על ההבנה שלנן לא קל כמו שחשבתי. למעשה די קשה לו וזה בא לידי ביטוי בהתהגות חסרת מנוחה ומתוסכלת ואחר כך בשיחות האלה במיטה כששנינו מתעוררים מוקדם ואז הוא משתף יותר ואני מרגישה שהסיפור שבניתי בראש על כיתה ב' קלילה והסתגלות נהדרת בצהרון החדש והמון חברים הוא לא הנרטיב הנכון ולמעשה קשה לנן. לא יודעת עד כמה קשה לו אבל יודעת שלא טוב לו.
אז כל זה עושה אותי עצובה.עצובה ומאוכזבת מעצמי על שאני לא מצליחה להיות קלילה וחיובית ושמחה כמו שאני משדרת אלא עגמומית וכבדה ומקטרת על כל נקודת אי נעימות.ואני מאוכזבת מעצמי שאני לא מצליחה לעזור לנן ומאוכזבת מעצמי על שאני לא שם בשביל אף אחד וגם לא בשביל עצמי. והנה, הרבה זמן אל כתבתי כלום.
אני חושבת שהשבוע הזה של לפני המחזור הוא השבוע בו אני תמיד מרגישה מרוקנת מאנרגיה ושמחת חיים ורוצה להתבודד כל הזמן וגם הגוף שלי לא נעים לי.
אז זה לא משבר הטילים בקובה אבל זה הסבל החודשי שלי. השבוע שלפני המחזור. במחזור עצמו אני מרגישה הקלה כי אני יודעת שזה הסוף ואני אקבל את עצמי בחזרה.
אז כן, אני מאשימה את המחזור בזה ומאשימה את עצמי שזה נמחק לי כל פעם מחדש מהמודעות ואני באמת לא מבינה למה אני כל כך מדוכדכת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
