המקום של ג'וליאנה

כדתייה לשעבר שזוכרת את יום כיפור כסיוט מתמשך אני תמיד הרגשתי לא נוח עם יום כיפור. מין תחושה כזאת שאני לא רוצה שזה יהיה יום סתמי אבל גם לא יודעת אילו תכנים להכניס בו.

השנה החלטתי לצום והצלחתי לעמוד בזה. ניסיתי לברר איפה הצום תופס את הגוף שלי ובמפתיע הרגשתי יותר מיובשת מרעבה (באמצעי הצום שתיתי כוס מים כי ממש כאב לי הראש) . הגדרתי את זה כצום תרבותי שבא לסמן לי משהו על היום הזה ועל התרבות שהיא חלק מהזהות שלי. אני לא רואה את הצום הזה כהתחנפות לאלוהים או כאקט רליגיוזי אלא יותר כניסיון להרגיש חלק מהיום הזה.

זה היה מוזר אבל מוזר במובן הטוב של המילה. יותר תחושה פנימית של הלימה.

בחיי שאני לא מצליחה להסביר את זה אפילו לעצמי.

ונן חגג את החג על האופניים. הוא עכשיו רוכב בלי גלגלי עזר וזה מאד מרגש. הוא למד את זה תוך יום וטוליו התאמן איתו בסבלנות ראויה להערכה.

אה, וחוץ מזה קראתי המון ספרים טובים למעשה אני לא זוכרת רצף כזה של קריאה

 אישה /אלונה פרנקל. אוטוביוגרפיה של הספורת והמאיירת שקדמו לה ילדה ונערה. היא כותבת בצורה מאד מיוחדת. משפטים קצרים ופשטות שכבשה אותי.

אל תפחד כשאני מחבק אותך /פולביו ארווס  הספר מתאר מסע שערך אב עם בנו האוטיסט ברחבי אמריקה הלטינית וארה"ב . מעורר מחשבה ופליאה.

וגם סיימתי את צללים צרובים של קמילה שמזי שהיה כבר הרבה זמן בשלבי סיום. ספר שמתחיל נפלא אבל באיזה שהוא שלב קצת מתחיל להיות תבניתי מדי.עדיין ממליצה מאד.

כמה טוב לחזור לקרוא.