המקום של ג'וליאנה

ספרד מלאה בכפרים קטנים ועתיקים שלא השתנו הרבה מאז ימי הביניים.אנחנו נהנים להגיע אליהם ופשוט לשוטט וללכת לאיבוד. זה לא באמת מתאפשר כי מדובר בכפרים זעירים. בכפרים אלה יש המון פאבים ומסעדות (לדעתי מסעדה פר תושב) וחנויות מזכרות ומוזר לחשוב שיש אנשים שפשוט גרים שם. המקום כולו מתנהל באיטיות. ברור שהמקום מתעורר לחיים בסביבות 11 בבוקר ונרדם שוב בשלוש ואז מתעורר בערב אם אפשר לקרוא לזה מתעורר. קצב חיים ספרדי. למעשה אפילו השמש הספרדית מתעוררת ממש מאוחר ובשמונה בבוקר עדיין די חשוך. לעומת זאת בשש בערב היא בשיאה.בקיצור לא מעט פעמים הרגשנו את חוסר הסנכרון הזה בינינו לבינםץ. במיודח כשרצינו לאכול צהריים ב13 וגילינו שהמסעדות אמנם פתוחות (הדלת פתוחה ויש אנשים) אבל לא באמת. בערך מ 14 יש על מה לדבר.

ביקרנו בכפר כזה שקראו לו Pedrasa. חיפשנו מקום לשבת בו ולנשנש משהו שישמש אותנו במקום ארוחת ערב. הגענו למקום שנראה לנו נחמד ולא סגור ועם חצר פנימית יפהפייה ומלאת גפנים. קיבל את פנינו בעל המקום ולא הצלחנו להין ממנו אם המקום פתוח או סגור. טוליו תרגם לי שהוא אמר שהוא בוצר כדי שהציפורים לא יגנבו ממנו את הענבים. הוא היה מאד צחקקן וטוליו כבר הבין שהוא ממש שיכור. אני חשבתי שהוא דמות ציורית של איכר טוב לב עם קערת ענבים. הוא התחיל לספר לטוליו בדיחות גסות ואני צחקקתי במבוכה. אחרי שכבר התפתחו סוג של יחסים ישבנו והזמנו בירה. קיבלנו בירה. אני הייתי מרוצה וטוליו רצה לעוף משם.

ישבנו שנינו לבד בחצר הציורית. קצת הצטלמנו וקצת דיברנו בעוד שבעל הבית יושב בתוך הפאב וכנראה ממשיך להשתכר.

אחר כך ביקרנו כמו תיירים טובים בחנות מזכרות. ראיתי שם המון פסלים של ינשופים והתעניינתי אצל המוכר למה הינשופים כל כך פופולריים שם

אני הבנתי ממה שהוא דיבר  סיפור ציורי על איך הינשופים משגעים אותם עם הקולות שלהם והם יוצאים עם הנרות וכלי הנגינה כדי להבריח אותם. אח"כ ציינתי לטוליו שזה מוזר שהם משתמשים בינשופים כסמל בעוד שהם מנסים להבריח אותם. טוליו הסתכל עלי במבט תהה ואמר: זה לא מה שהוא אמר.

מסתבר שהוא אמר שגם הינשופים וגם הנרות בחנות הם לא אופייניים למקום בשום דרך.ינשופים יש שם כמו בכל האיזורים הכפריים וחוץ מזה הוא סיפר על פסטיבל מוסיקה שהם עושים שם בלילות הקיץ.

נראה לי שהסיפור שלי יותר יפה גם אם לא נכון :)