אני כבר מתחילה להרגיש את תג המחיר שהעבודה גובה ממני. זה היה צפוי הידיעה הזאת שלא יהיה לי זמן לכלום ושגם סוף השבוע יהיה מירוץ להספיק את כל מה שאני לא מספיקה במהלך השבוע ובעיקר להיות הרבה עם נן.
לילדים יש קצב אחר. ילדים הם המושג ההפוך ליעילות. אפשר להתעצבן מזה שנן בדרכו לעשות משהו מתפזר על פני כיוונים מפוזרים ומפזר את נוכחותו בכל הבית וזו תנועה הפוכה לתנועה שאבא שלו ואני רוצים לעשות שהיא ליצור קצת סדר וניקיון בבלגן.
אחד הדברים שאני מנסה להזכיר לעצמי זה לעצור מדי פעם ופשוט להיות איתו.
ביום חמישי שזה היום הארוך שלי עשיתי לי שני מנהגים קטנים לפתוח בהם את סוף השבוע. אחד הוא לרדת בכניסה למודיעין וללכת ברגל. ההליכה ליד הגבעה מעוררת אותי ומשמחת אותי ובעיקר עוזרת לי לעשות את המעבר הזה בין עבודה לבית. המנהג השני הוא לעשות לנן אמבטיית קצף ולשבת לידו. לפעמים אני גם טובלת את הרגליים שלי באמבטיה שלו. יש משהו מרגיע בחוויית הביחד הזאת ובעיקר מסר לנן: אני ממשיכה להיות איתך.
אני מנסה למצוא את בועות הזמן הקטנות האלה בזמן שלנו ביחד. לפעמים אני חוזרת הביתה ו"חוטפת" אותו לספרייה, לפעמים אני מקריאה לו סיפור. הוא אוהב את זה למרות שהוא יודע ואוהב לקרוא. וכשאני מכינה לו את ארוחת עשר אני לפעמים מגניבה לו פתק קטן של תשומת לב.
אני לא יכולה להגיד שנן לא מרגיש את השינוי ושלא קשה לו לפעמים עם חוסר הזמינות שלי אבל גם הוא צריך להסתגל.
ועכשיו אני מנסה למצוא את בועת הזמן הקטנה הזאת גם לכתיבה. הכתיבה נורא חסרה לי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
