אני לא כותבת בתקופה האחרונה כי אני כל הזמן בתנועה מרפרפת מדבר לדבר. תמיד צריכים אותי ותמיד יש חובות שלא מולאו ופה ושם צצות גם דאגות חדשות לא גדולות במיוחד אבל מציקות בדרכן ואני מנסה להיות בבת אחת בכל מיני מקומות וגם לדאוג איכשהו לעצמי לתפקוד היומיומי והעייפות הזאת קשה נורא . אני מרגישה כאילו העייפות הזאת לוקחת ממני משהו. זמן בעיקר. וסופי השבוע מתקבלים בברכה למרות שגם הם מירוץ של שמירה על הקיים ואני לא רגילה לקצב הזה החדש של חיי. ומנסה למצוא בועיות קטנות של נינוחות כדי לא לקרוס אבל בסוף היום אני קורסת על אף שאסור לי לקרוס ונזכרת שמזמן לא כתבתי פה במקום שחשוב לי. לשמור על קשר עם הקוראים שלי ועם עצמי . בעיקר לכתוב.
לדבר אני עושה הרבה, לכתוב פחות.
היום הייתי אמא טובה. לא היה לי כוח או חשק להיות אמא טובה אבל הבנתי כמה זה חשוב לי והצלחתי להיות שם בשבילו והרגשתי כאילו טיפסתי על האולימפוס.
אני כל כך אוהבת אותו את הילד שלי שמתמודד עכשיו עם בית הספר שלו כי לפעמים קשה להיות בבית ספר ובכיתה ולהקשיב גם כשיש דברים יותר מעניינים בראש וגם כשהמורה מסבירה דברים שאתה כבר יודע ולשבת בשקט באותו מקום כשאתה חייב, פשוט חייב לדבר עם החבר שלך על משהו דחוף ושוב המורה כועסת כי המורה רוצה בסך הכול לעבוד וללמד ופטפוטים מפריעים לה.
אני עכשיו מתנסה בהדרכה וקולטת כמה זה יכול להיות מתסכל ואני מנסה להסביר את זה לנן אבל אני מבינה למה הוא מתוסכל. כל שטות שהוא עשה אני עשיתי קודם כשאני הייתי בגילו. רק אומרת (בעיקר לעצמי).
אבל זה ממלא אותי עצב פשוט כי אני יודעת שהקושי הזה ישתנה ולא משנה כמה גישות טיפוליות ננקוט. כשלא מעניין אז לא מעניין ולא תמיד אפשר לעמוד בציפיות.
אני שמחה שאני מבינה את זה.
ומחר יתקיים המפגש הראשון של מועדון הקריאה שאני מייסדת שותפה שלו ואני מופתעת מעצמי ומתרגשת ושמחה ומקווה שאהיה פחות עייפה כי רוצה שיהיה מפגש פצצות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
