המקום של ג'וליאנה

בסופ"ש הזה נפגשנו עם חברים. הלכנו לפארק הרצליה . הילדים שיחקו ופתאום ראינו אותם עומדים ומסתכלים. ניגשנו אליהם וראינו שהם הסתכלו על בחור שישב על נדנדה וכל הזמן מנסה להגיד דברים לכל מי שעובר. קלטתי די מהר שהוא כנראה אוטיסט שכן הוא דיבר דברים לא קשורים ומצד שני ראיתי איך יש לו צורך כמעט נואש לתקשר עם אנשים. ניגשתי אליו והוא אמר לי: ימי שני ירוקים! אמרתי לו: נכון, ימי שני ירוקים . יום ראשון הולך ויום שני בא. והוא הסתכל עלי מאשר כאילו סוף סוף מצא מישהו שמבין אותו . הוא התחיל להגיד לי: אחותי הקטנה, יש זמר כזה ואז אמרתילו: אהוד מנור והוא מחא כפיים ואמר: כן! אהוד מנור. יום שני ירוק, יום ראשון הולך. ואז אמרתי לו שאני צריכה ללכת לראות מה עם הילד שלי והוא ענה לי: ביי והיה כל כך שמח.

ואני חשבתי כמה כל השיחה הזאת נשמעת לא מובן כמו שירה אבל כמה משחרר לדבר ככה בצורה שונה מהצורה הקונבנציונלית בלי לחתור להבנה מה בעצם רצה להגיד ובלי התסכול הזה של ההרגשה שאתה לא מובן ולא מבין.כמה נכון לי היה לדבר איתו בלי לנסות להבין אותו סתם כי הוא רצה לדבר איתי. היה לי מעניין בשיחה הזאת.

והנער הזה שכולם נרתעו ממנו ואולי חששו לילדים שלהם בגלל השונות הבולטת שלו כל כך רצה פשוט לדבר עם מישהו.לחלוק משהו מעולמו הפנימי.

ואני חושבת על זה שככל שיהיו יותר אנשים כאלה במרחב הציבורי ככה אי אפשר יהיה להתעלם מהם. הם כל כך זקוקים לסוג של הכרה בקיומם. אני חושבת שבמקרה שלי יכולתי למפות יחסית מהר את הסיטואציה ולהבין שהבחור הזה לא מזיק  ולא מהווה איום כי יש לי מעט ידע מקצועי על הנושא בזכות העבודה שלי אבל בעבר גם אני הייתי אוטומטית מתרחקת ומרחיקה.

וזה עצוב כי העולם כל כך הרבה יותר מעניין כשיש בו גם אנשים שחיים אותו שונה.