המקום של ג'וליאנה

אתמול היה פיקניק כיתתי שעיקרו מינגלינג ותחושות של מאמץ לא להישאר בצד. שונאת את הסיטואציה והמתח לפני למרות שיש כמה הורים ממש בסדר שאני מצליחה לתקשר איתם. רענן שקד כתב על הצורך הנואש שלנו להתיידד עם הורים כדי שהילד שלנו יהיה מקובל חברתית. קצת פאתטי כי הם מסתדרים נפלא ביניהם בלי קשר אלינו.

וכך גיליתי שנן עומד לא רע בציפיות ביה"ס בהשוואה לילדים אחרים.יש ילדים שהם הרבה יותר מפוזרים שכחניים ולא מכיני שיעורי בית ועוד לא דיברנו על ההורים ששוכחים לקנות ציוד. זה די שעשע אותי לראות איפה אנחנו על הסקאלה.בכל זאת הרגשתי מזניחנית כשאמא אחת הזכירה תחרת ציורים.אבל זה בסדר כי זו אמא של ילד פטפטן.

וכך גיליתי שנן לא מספר לי הרבה דברים פשוט כי בעיניו הם לא מספיק מעניינים או חשובים. הייתה אמא אחת שהתקוממה על כך שהמורה המחליפה עשתה תחרות ציורים (מעשה לא חינוכי בעליל). נן אח"כ נזכר באדישות שהיה משהו כזה  אבל הוא לא השתתף כי הוא שונא לצייר (לא הפתיע אותי). הוא לא הרגיש שום דבר כלפי אותה תחרות.

וכך גיליתי שלפחות 8 הורים מהכיתה של נן הם דתלשיים (דתיים לשעבר) כמוני.כל אחד בראש קצת אחר אבל באמת שהופתעתי.

היום איחרתי לקחת את נן אז התקשרתי לאחד ההורים (יצא שלא מעט פעמים גם לקחנו את הבן שלו אז הרגשתי נוח עם זה) וכך התפנו לי שעתיים.אכולת רגשות אשם דיברתי עם נן כשהיה  בצהרון והוא נפנף אותי: בסה בסה בסה (בסדר) הבננננתי! נער מתבגר בן שבע וחצי.

שקט נורא. יותר מדי שקט. רוצה אותו בבית.

ואני ייחלתי לקצת שקט כשחזרתי מהעבודה אבל יותר מדי שקט.

ומחר אני אראה אותו רק בבוקר. כשאחזור הוא יישן וזה מדכדך אותי. אני זקוקה לנוכחותו יותר מאשר הוא לנוכחותי. כך נראה לי לפעמים.