המקום של ג'וליאנה

שלום לך בלוג מוזנח שלי, באתי לנער את קורי העכביש ממך ומהכתיבה שלי כי מה לעשות, כשיש יותר מדי חיים ביקום מחוץ למקלדת ולאצבעות אז הוא פחות מתועד, לא זוכרת מתי תיעדתי משהו ממני.

הקטע הנחמד במצב הזה שאני מתארת הוא שאין זמן להרגיש אשמה על חוסר השקעה ועל תפקוד חלקי לקוי. האשמה הזאת שקישטה אותי כל כך יפה הופכת להיות פחות רלוונטית.

ככל שאני מדברת יותר אני כותבת פחות. אני מתחילה להאמין שיכולת
התקשורת של אדם מוגבלת לX אנשים ביום ואני כבר מזמן עברתי את הX. אני עדיין פטפטנית לא
קטנה ולאחרונה יותר אוהבת קצר ומצומצם. הפייסבוק מאפשר לי לשחרר פוסט קטן וחוץ מזה
אני כל הזמן בעמדה מול אנשים.

כמו שכבר כתבתי מאד כיף לי להדריך קבוצה ובמיוחד קבוצות קטנות של
אנשים שבאמת באו לשמוע את מה שיש לי להגיד כי רס"ר משמעת אני ממש לא (אם כי
יש לי כבר טכניקות למצבים כאלה כמו מבט מצמית או השתתקות פתאומית שגורמת לפטפטנים
לשמוע את עצמם ואז לגלות שמחכים להם. יש בי צד סדיסטי שנהנה מהמבוכה הרגעית שלהם).

לאחרונה אני מדריכה גם בשנתי (היי, מה עם שעות נוספות?)

אז יש מחיר מסוים שבא לידי ביטוי בפספוסים קטנים ובשכחות כי אני לא באמת יכולה להיות בכמה מקומות במקביל באותו זמן למרות שאני מאתגרת את אי היכולת הזאת כל יום מחדש.

אני מצליחה להיות אמא טובה דיה ואשה טובה דיה ואפילו קוראת טובה דיה (ותודה לפקקים ב 443) . המשפחה האלופה שלי לא מתלוננת על ההזנחה שנגזרת מהמצב הזמני ואני מרגישה שיש משהו דווקא בזמן הקצר המרוכז והלא מובן מאליו יחד.

ומצד שני אחת לכמה ימים יש תזכורות קטנות שמזכירות לי שאני לא באמת סופר וומן, עייפות מצמיתה, דכדוך (שלום הורמונים!) ולפעמים אגרסיביות כבושה כי אני אגרסיבית מופנמת אז מי שמקבל את זה רואה את קצה הקרחון של העצבנות שלי בעוד אני רואה את עצמי כענק הירוק.

אוקיי, אז יש גם אשמה.

תקופה שהיא גם טובה וגם קשה וגם משמחת וגם מעיקה וגם מטונפת (שלום ערימות כביסה) ואני מקפצת לי מעדנות בין לבין לבין ומרגישה נעה בין שביעות רצון עצמית מטורפת לתחושה שאני על חבל דק מעל התהום ומעייף להתאזן עליו.

אה והפרעת קשב, גם לי, גם לבן שלי. הוא מאובחן, אני לא. אולי זה הקשב הדרוש למציאות שלנו, קשב קצר ונודד?