כנוסעת קבועה במונית שירות אני מכירה את כל הנהגים וגם רוב הנוסעים מהשעה שלי. אני לא תמיד מכירה אותם בשמותיהם אבל נהגים מנופפים לי לשלום כשאני עוברת ברחוב ועוצרים לי בכל מקום כשאני מבקשת, יש גם אינטימיות שונה בין הנוסעים בשעות השונות. יש שעה שהיא מאד נשית בה אנחנו מחליפות חוויות על גידול ילדים והמלצות, יש לפחות ארבעה דוברי ספרדית שלכל אחד מבטא שונה, שני דוברי אנגלית, ברזילאית אחת והונגרי מבוגר וגם הודית. אני נהנית לצוטט ולאתגר את ההבנה שלי למרות שהשיחות סתמיות לחלוטין.
יש שעה שבה כל הזמן מתקשרים לנהג כדי לשמוע אם המונית עברה ומתי תהיה המונית הבאה, יש שעות שקטות מאד בהן אני חושבת פעמים אם בכלל לדבר מהנייד ולהפר את השקט הנעים הזה. יש שעות רועשות או נוסעים רועשים שפשוט מדברים בווליום קורע אוזניים ואז האחרים מגלגלים עיניים ואני מוציאה את נגן המוסיקה שלי ואז אני כבר לא שם. כן, יש לי נגן בנוסף לסלולרי, אני רגילה אליו והסוללה שלו עמידה יותר מאשר של הניידץ מהנייד אני מקבלת בעיקר סרטונים חופרים מהצהרונית שמאמינה שצריך לתעד כל רגע אבל הילד שלי לא מופיע שם כי הוא מתחמק מצילומים כך שאני מרפרפת באדישות.
אני גם נוסעת לפעמים עם סטודנטיות (כולל אחת שהדרכתי שעה קודם) ויש לי איתן שיחות מעניינות.
במילים אחרות אני מרגישה שיש משהו מאד קהילתי בנסיעה הזאת. עם חלק מהנוסעים נתקעתי בפקקים בלתי אפשריים ופעם כמעט נתקלנו בשלג בירושלים והצטלמנו על כביש בגין.אנחנו מכירים את הנהגים בשמותיהם וגם רואים תמונות של הילדים של חלקם.הנהגים מאד משתדלים ללכת לקראת בקשות של הנוסעים ולפעמים מתאימים את הדרך במידת האפשר.
אני ממש אוהבת את הנסיעות האלה. לפעמים זה הזמן שלי עם עצמי, לפעמים זה זמן עם עוד שותפים, אני אוהבת את האיטיות הזאת שמאפשרת לי לקרוא או לבהות באוויר בלי לחשוב על ההתרוצצות הבאה יש אנשים שכשאני רואה אותם בתחנה אני מיידית נרגעת, המונית לא עברה.
אני משנה הילוך כשאני שם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
