המקום של ג'וליאנה

אני יושבת מול דף העריכה הלבן ןמסתכלת עליו במבט קצת עצוב. זה לא שאין לי מה לכתוב אבל משהו מהדרך בה הייתי כותבת התמסמס.הקלילות הזאת והדרך שבה הייתי מצחיקה את עצמי בעצם הכתיבה. אני חושבת הרבה על כך שהשנה אני משנה קידומת. אהיה בת 40 וכולם מנחמים אותי שאני נראית  צעירה. בעוד שבועיים אני עושה ממוגרפיה לראשונה בחיי ולמרות שאני יודעת שזו בדיקה חשובה ולא קשה במיוחד היא ממלאת אתי בחששות. אין לי סיבה לחשוש. הבדיקה הידנית הייתה בסדר אבל עצם הידיעה שהפוטנציאל לחלות עולה עם הגיל. זו ידיעה קשה.

אני קוראת את "אני מרגיש טוב יותר" של דוד פואנקינוס וזה ספר שבדיוק עוסק בנקודה הזאת של הגיל (לדעתי הגיבור מבוגר ממני בכעשור) וגם בחרדות האלה. הגיבור סובל מכאב גב מתמשך. כאב הגב הופך לסוג של ציר בחיים שלו והוא מזין אצלו את החרדות מהמוות ומהשינויים שהחיים כופים עליו. הוא עובר בדיקות והבדיקות מכניסות אותו לחרדה מפני פוטנציאל המחלה וגם כשהן יוצאות בסדר וגם שאומרים לו שהמקור לכאב הגב נפשי הוא מרגיש שיכול להיות שהרופאים פספסו משהו. אני לא יודעת אם כרגע זה הספר שאני צריכה לקרואץ

אמא של גיסי נפטרה בגיל צעיר יחסית (64). היא אמנם הייתה במצב מאד חולני אבל המוות היה פתאומי וזה היה סוג של הלם לכולםהמוות הופך להיות יותר נוכח בחיים והוא כבר לא אופציה אוורירית ותיאורטית אלא משהו ששומעים עליו יותר ויותר. 

מרכז הכובד בחיי כרגע הוא העבודה. הרבה יותר ממה שהייתי רוצה שיהיה. הייתה לי הדרכה אחת שבה לא הייתי נהדרת כהרגלי בעיקר כי הכיתה הייתה איומה באופן בה זלזלה בשיעור. דיברו מולי בסלולרי, צעקו, העבירו אוכל ביניהם ולעגו למי שביקש שקט כדי להקשיב.זו לא הייתה הדרכה טיפוסית אבל ממש לא רציתי למשמע כיתה של מופרעים שחלקם מבוגרים ממני וחלקם בגילי.שתקתי והם המשיכו ושתקתי וחלקם היו מתוסכלים מהשתיקה שלי אבל לא רציתי להלחם ברעש דרך רעש נגדי.

בגלל החארות האלה הגעתי הביתה ומצאתי ילד ישן. זה ביאס אותי יותר מהכל.

בסוף ביטלתי את הדרכת ההמשך, עשיתי את זה בצורה מאד מנומסת ומכובדת אבל גם אסרטיבית ושמחתי שהצבתי את הגבול להם וגם לעצמי.הפתעתי את עצמי בכך.

ואגב מדובר בכיתה מאד חריגה רוב הכיתות שהדרכתי היו נהדרות ונהדרות פלוס.

אולי יש גם יתרונות לגיל.בטחון עצמי.

 אירחתי את החמים שלי בחנוכה, דבר שלא נהגתי לעשות בפרט אחרי יום בו הייתי בירושלים האירוח היה פחות מושלם ממה שציפיתי שיהיה אבל אפילו חמותי לא אמרה כלום. 

אנחנו נפרדים מחלק מבובות הפרווה של נן. הוא כבר לא תינוק והופך לו למתבגר זעוף בן 8. הבובות כלכ ך רכות וחמודות שאני מתחילה להבין למה אנשים עושים עוד תינוקות*. קשה להיפרד לגמרי מהשלב החמוד הזה. אני מוצאת את עצמי נזכרת  בפעמים שהייתי מקריאה לו סיפור על הכורסה הישנה שהייתה בחדר שלו. את הרגעים בהם היה נרדם לאט לאט.הוא גם היה קורא פעם הרבה יותרץ

*לא יקרה אצלינו אבל אני מבינה.

גם היום יש לנו טקס שינה . יש לו כוכבים על התקרה ואנחנו מכבים את האור וזו ההזדמנות היחידה שלי לתחקר אותו על היום. אני לומדת שעכשיון הוא אוהב לשבת בהפסקות ולצפות במשחקי הכדורגל פרט ליום בו הכיתה שלו מקבלת את המגרש ואז הוא משחק. הוא הפוך ממני בכל מה שקשור לספורט וללימודים (אוהב מתמטיקה ושונא אמנות.). לפעמים זה הדבר שאני הכי מחכה לו במשך היום. אולי כי אני יודעת שגם זה לא יימשך עוד הרבה זמן.

2015 טובה יותר.מרימה שמפניה וירטואלית  ומפזרת תקווה שכך יהיה...