המקום של ג'וליאנה

הפרדוקס של היום הוא ההבנה שאני רוצה שיזדקקו לי ושונאת שזקוקים לי.

הנשמה שלי מאובקת.

קצב הגדילה של הילד שלי מהיר מקצב הגדילה שלי.

שונאת את הרחמים העצמיים שלי אבל הם אלה שמשיגים לי טובות הנאה והוקרה על היותי סוג של קדושה מעונה אז קשה לי להיפרד מהם.

הלוואי שהיה לי כוח לכל כך הרבה דברים שאני אוהבת לעשות ולא עושה.

עכשיו אני ג'ינג'ית, מאד. כסוג של מחווה לשנות העשרים שלי והתכתבות עם משבר גיל הארבעים שמתחיל השנה ברוב טקס.

בכלל אני בסימן רטרו, קיבלתי סמס מחברת נעורים שלי שההורים שלה עברו דירה והביאו לה את המכתבים שכתבנו אחת לשניה. יש בי צד שמת לראות אותם וצד שמפחד להסתכל.  הבן שלה בן ה15 ארגן לה מסיבת הפתעה והיה מרגש להתראות למרות שהיום החיים לקחו אותנו לקצוות אחרים.

מוזר שיש אנשים שפעם היו מרכז עולמי והיום הם זיכרון או מפגשים אקראיים. זה דבר שלמדתי לקבל אבל לא מובן לי השינוי החד הזה.

בכלל בגיל ארבעים החברויות שלי הם סוג של נגיעות. אין בהם את האינטנסיביות של פעם. יותר בכיוון הצצות אקראיות בפייסבוק ומדי פעם כוס קפה אבל שיחות נפש זה דבר שמזמן לא היה לי. בגילי אנשים הולכים לפסיכולוג במקום (אני מיציתי כבר בשנות העשרים גם את האופציה הזאת). שיחת נפש, למי יש כוח.