אני כל כך אוהבת את הנשים האלה שמתלבשות בצורה שיקית בלי מאמץ, אני מרגישה שאיכשהו גם כשאני לובשת פריטים יפים בעיני אני לא מצליחה ליצור את החיבור הלא מתאמץ הזה. שיקיות זה מצב חמקמק ומצד שני בשלב זה של חיי הגעתי למסקנה שאני יודעת אילו פריטים הם לא אני ושאני ארגיש בהם מחופשת.
זה כבר לא קשור לאישיו של המשקל. מכירה נשים מלאות שגם להן יש את השיקיות הזאת, את היכולת להתאים בין פריטים ולבחור את הבגדים שיושבים בצורה מדויקת וזורמת. לי תמיד החזיה מציצה, העליונית גולשת והתיק לא יושב בדיוק וגם השרשראות מסתבכות בעצמן ושיער מתולתל שכל יום מחליט להתארגן אחרת על הראש שלי והאו כמעט אף פעם לא באורך הנכון.
את כל זה אני כותבת אחרי הסתובבות בחנויות וניסיון למדוד ג'קט ג'ינס שהיה בסדר עלי אבל הרגיש כאילו הוא שייך למישהי אחרת.
אני אוהבת להתלבש, אני אוהבת לדייק אבל לפעמים נראה ששאריות מחוסר הביטחון שלי כנערה והתחושה הזאת ששום דבר לא יהיה לעולם מדויק אצלי כי אני לא מדויקת.אני רק יודעת להעריך דיוק ושיק אצל אחרות.
אני אוהבת להחמיא לנשים כשאני רואה שהן מצליחות להגיע לדיוק הזה.
גיליתי שאפור הוא צבע שעוזר לי בדיוק. כמו צבע יסוד שכל דבר מתאים לו. ועכשיו יש לי יותר בגדים שנמצאים על פלטת הצבעים הזאת: אפור, שחור, כחול כהה ותכלת.
אני אוהבת אדום, אני אוהבת דוגמאות אתניות אני אוהבת ירוק דשא ופתאום יאני מרגישה מגוחכת עם עודף צבעוניות. מה שנראה נהדר על הדוגמניות נראה עלי כמו סוג של הגזמה.
היום הקול הזה הושתק וקניתי סנדלים צבעוניים. השיער שלי פרוע ומתולתל וג'ינג'י בצורה מאד לא אלגנטית ומשום מה מתחשק לי פשוט לגדל אותו ולאסוף אותו.האפרו לא יושב עלי טוב כמו על קרולינה.
אולי זה המאבק הנצחי שלי בין הצד שאוהב להתבלט לבין הצד שרוצה להטמע בקונצנזוס. יש בי את שניהם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
