המקום של ג'וליאנה

יומיים לפני החופש הגדול הצטרפנו לשביתת הסרדינים. אמנם למרבה השמחה השנה הם היו רק 28 בכיתה אבל לא לעולם חוסן. 

למרבה השמחה הסבים שלי שהם אחת המתנות הגדולות שלי בחיים הסכימו בהתראה קצרה לשמור על נן. אני קצת חששתי שהילד ישתעמם וישגע להם את השכל אבל נן בביטחון של ילד כמעט בן 9 אמר לי: "אל תדאגי, אצל סבא וסבתא תמיד יש לי מה לעשות".

התקשרתי כמה פעמים מהעבודה וזכיתי לתגובה מחויכת: שוב אמא מתקשרת, באמת הכול בסדר.

אספתי את נן קצת מאוחר בגלל אילוצי עבודה והוא סיפר לי על היום שלו:

בהתחלה הוא אכל את החביתה המפורסמת של סבתא שהוא הכי אוהב בעולם ומוכן לאכול עוד כמה ממנה (אבל הוא יודע שביצים זה אל בריא ולכן הסתפק באחת) אחר כך הוא עזר לסבא וסבתא לסדר את הספרים שנפלו מהכוננית וגם הביא מרצפות מהחצר כדי לאלתר מדף. אחרי זה הוא שיחק המון בלגו והקריא לבן של בת דודתי סיפור וגם עזר לסבא להחביא את מטמון הסוכריות שלו כדי שהילד הקטן לא ימצא אותו וגם קצת קרא בספר ועזר לחסבא להיפטר מג'וק מת.

יום פשוט, בלי אטרקציות בלי מסכים, בלי משעמם לי. 

כשאני רואה את כל זה אני מתחילה להבין את הסוד: להיות איתו, לשתף אותו בשגרת החיים ולשלב אותו בה ובעיקר לסמוך עליו ולתת לו תפקידים וגם לתת לו את המרחב שלו. הוא ימצא מה לעשות. 

כשנן הגיע הביתה הוא ברוח העשיה יוצר משהו מגרב קרועה

עכשיו אני מתחילה להיות רגועה .