קוראת את הבלוג אחורה. הייתה כיפית פעם, הג'וליאנה הזאת (וזה עוד עם הרבה פחות שעות שינה).זוכרת את המקום המרכזי שהבלוג תפס בחיי. קצת מתגעגעת לזה. זה השתנה. כולם השתנו. חלק מהמגיבים של פעם כבר לא כותבים.לחלקם כבר יש פנים בפייסבוק.
הייתה מסיבת יום הולדת ממש כיפית והצלחתי להיות נינוחה.
נן לעומת זאת כל פעם מביא לי את הקריזה. הוא מתנהג כמו נער מתבגר וזה בצירוף האופי שלו שנוטה להיות עורך דין ולהתמקח על כל דבר מתיש אותי.אני מרגישה שאני מאד שמה גבולות וטוליו טוען שאני יותר מדי מאפשרת לו להתווכח. באמת שאל טוליו הוא לא בא בטענות.
אני מזכירה לעצמי שהוא בן 9 ופייסבוק מזכיר לי שהוא היה פעם פעוט בן שנתיים שבכה כי לקחו את עוגת יום ההולדת שלו לפריסה. כיף להיזכר וזה גם מוביל לקריאת הרטרו.
מצד שני זה כיף לאכול בנחת בלי שהילד ידרוש טיפול וזה כיף להיות חופשיה יותר ולקבוע עם חברות ולנסוע לחו"ל אני נהנית מהחופש היחסי שהגיל של נן מקנה לי.
חסר לי ערוץ תקשורת טוב איתו.
הוא סקרן בטירוף וזה אומר שהוא קורא עתונים של מבוגרים ושואל שאלות קשות ומאתגר אותי כל פעם מחדש. אני כל פעם נקרעת בין הצורך לצנזר לצורך לשתף ולהבנה שאני צריכה להסביר לו דברים שלא תמיד ברורים לי.
ואני מוטרדת ונמצאת הרבה במקומות שבהם אני האחראית ואני נעה בין הפתעה איך הגעתי לשם לבין הבנה שאני טובה בזה אבל יש לזה מחיר.
וחוץ מזה אנחנו בתהליך הרזיה. לא במסגרת. החלטה זוגית קבוצת תמיכה בפייסבוק והבנה מה צריך לעשות.רזיתי בינתיים שני קילו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
