אני זוכרת שהייתי בגילו של נן כשראיתי את הסרט "הנסיך הקטן" לא הבנתי אותו לגמרי אבל גם לא הפריע לי שלא הבנתי אותו.ואני זוכרת ממנו בעיקר את התחושות שהיו לי סביבו. מין עגמומיות מתוקה. לקחנו את נן לסרט והדהים אותי הפער בין איך שילדים הבינו את הסרט למבוגרים.
הסרט היה יפהפה מבחינה ויזואלית החל מהבחירה לעצב את הסיפור באופן דומה מאד לאיורים המקוריים וכלה בעיצוב של סיפור המסגרת, הבחירה הדיכוטומית בעיצוב עולם צבעוני מול עולם קודר שחור לבן.
ובכל זאת הסרט עצבן אותי. ספוילרים בהמשך
עצבנה אותי הדיכוטומיה הברורה והחד משמעית בין עולם הילדים השמח והחולמני לעולם המבוגרים התכליתי עד אימה. סיפור המסגרת מציג אם שרוצה לדחוף את ילדתה בכל מחיר לבית ספר יוקרתי והיא בונה לה לו"ז אימתני ללמידה ואימונים. האב לא נוכח ונרמז שעזב (מעניין למה הגיבורות הן דמויות נשיות ) מולם מוצג עולם הילדים ע"י השכן, טייס בדימוס שחי בעולם שכולו בלגן וילדותיות והוא כמובן רב קסם.
דבר נוסף שעצבן אותי היה ההתכחשות למסר של הסרט שכולו עוסק בפרידה ומוות וכמה זה חלק מהחיים אבל בסופו של דבר הדבר היחיד שמת היה השושנה על הכוכב של הנסיך (ראו ספוילר) הנסיך הפך למבוגר והזקן חולה אך לא מת. שחס וחלילה הילדים הצופים לא יחזו במוות או ברמז למוות. בלתי נסבל עבור גיבורת הסרט שמאזינה לסיפור ובלתי נסבל עבור יוצרי הסרט.
בכלל הרגשתי שהסיפור מראש מלא בפיוט וסימליות ולכוון סרט לקהל יעד צעיר מאד ומצד שני לכוון לקהל הבוגר בכל מיני משפטי תובנה תלושים סטייל האלכימאי (טוב, כך היה במקור) מפספס את שניהם. הילדים לא הבינו וניסו להסביר לעצמם את הסרט כמו הילד בקהל שהסביר בקול רם שהזקן בבית חולים כי הוא זקן מדי.
בכל זאת מחיתי דמעה, כל העיסוק בזמן, במוות ובהתבגרות ופרידה ממה שהיה אלה דברים שנוגעים לי. הייתי רוצה את הסרט אחר.
כנראה שכדאי לחזור לספר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
