אוהבת להסתכל על אבות וילדים בגינה הציבורית.
אב משחק כדורגל עם בנו כשהוא מחזיק בזרוע אחת את הבן השני התינוק.
כשאני רואה את הקטנים האלה בני השנתיים שהולכים בהליכה ברווזית ומחזיקים ביד פרח אני קצת מתגעגעת לימים האלה שהייתי חצי אלוהים בשבילו. ושוכחת שלהיות חצי אלוהים כרוך גם בויתור על מותרות כמו לשבת ולהתבונן בילדים ואימהות שהן חצי אלוהים.
הטור של רענן שקד שעיקרו: אשתי נסעה לחו"ל ואני מגלה בכמה היבטים ובמיוחד משימות בית ספר וחיי החברה של הילדים היא טיפלה וכמה קשה להיות היא.
הטור עצבן נשים שחשבו שהטור תורם לקיבוע מעמדו של הגבר כאינפנטיל חסר כישורים ומעמדה של האשה כאחראית לכל ההיבטים שקשורים לבית.
אני אהבתי את הטור כי הוא שיקף משהו ממה שקורה אצלינו.
המודל אצלינו בבית הוא: כל אחד עושה מה שהוא טוב בו. טוליו הוא שותף מלא לכל מה שקשור להורות אבל מי שבקיאה בכל ענייני ביה"ס זו אני בעיקר כי אני לקחתי על עצמי את התפקיד. אחת לכמה זמן אני מתעצבנת ואז חושבים מחדש על חלוקת התפקידים. לי קל יותר לזכור את עומס הפרטים והתזכורות שקשורים לביה"ס ומה צריך להביא מתי. מצד שני טוליו אחראי על קומבינות החוגים, על להתכונן לרוב המבחנים. בישול ניקיון וכביסה שנינו עושים.
אני חושבת שזה מודל טוב בעיקר כי הוא לא בנוי על התחשבנות וכי שנינו קשובים אחד לשני וגם לצרכים של נן. שנינו עובדים משרה מלאה כך שזה לא הגיוני לצפות שאחד יעשה יותר. כשלא מצליחים לעשות אז לא עושים והשמיים לא נופלים.
שנינו יוזמים. למשל כשרואים שיש כלים אז שוטפים כמה שמתאים באותו רגע. כנ"ל כביסה. בנוגע לביה"ס אני אחראית על ארגון לו"ז למשימות וטוליו מבצע עם נן.
לא תמיד היינו ככה. במשך שנים התקבענו בתפקידים מסוימים. אני למשל בישלתי. ניקיון היה חיפוף רציני. אני עבדתי פחות אז היה הגיוני שאעשה יותר בתחומים האלה.
מה שבטוח, אם אסע לחו"ל הוא יסתדר מעולה וגם הפוך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
