המקום של ג'וליאנה

אתמול הייתי במסיבה של פורום הקוראים שאני חברה בו. 

אני לחוצה כשאני מגיעה למסיבה ויש בה כל כך הרבה אנשים שאני לא מכירה. אני מוצאת את עצמי נבוכה, מודעת מדי לעצמי ובהתחלה מוצאת לי איזו פינה בטוחה.  גם השתלבות בשיחות עולה לי במאמץ. 

למרות כל זאת מצאתי את עצמי משתלבת ונהנית וצוחקת, אולי כי חלק מהמשתתפים היו מגושמים חברתית כמוני, אולי בזכות נושאי השיחה המשותפים ואולי כי המסיבה הייתה בבית של חברה שאני מכירה הרבה.

ואז חשבתי על כמה דברים שפשוט נעשו נכון:

איתור האנשים שבא לי לדבר איתם.הם יכולים להיות מסקרנים, דומיננטיים או שאמרו משהו שהקסים/הצחיק אותי.

מחמאות גם לאנשים שאני לא מכירה על שמלה מגניבה, תסרוקת, שרשרת מיוחדת. גם קיבלתי מחמאות וזה היה כיף.

השתלבות בסיטואציה שנראית לי מעניינת. הייתה שם משתתפת עם חולצה מגניבה שהיו בה איורים שרמזו לספרים וזו הייתה סיטואציה שוברת קרח מצויינת.

להקשיב ולחתעניין באמת באנשים.

לשאול כשאני לא מבינה משהו. חלק מהשיחה נסובה על עניינים שקשורים לתחומי פנטזיה ומד"ב שהם זרים לי.

הומור.

אז פגשתי הרבה אנשים מגניבים ומצחיקים עם חוש הומור דומה לשלי , חלקם גם גרים בעיר שלי. ואני, המגושמת חברתית הרגשתי שמשהו בי השתחרר. זה אולי משונה להרגיש את זה בגילי, אחרי שמצאתי את "האנשים שלי" אבל כיף לגלות שאני מסוגלת להכניס לחיי אנשים חדשים.כיף לגלות שיש מקום.

כשהתחלתי לכתוב בבלוג היו מתקיימים הרבה מפגשי ישראבלוג. אני בגלל מה שאני נמנעתי מהשתתפות במפגשיפ המוניים. בהמשך הפייסבוק שבר כמה מחיצות ומספר החברים הוירטואליים שלי גדל משמעותית גם ובזכות הבלוג. חלק מהחברויות הגיעו גם לחיים הלא וירטואליים. 

לאנשים של מילים המרחב הוירטואלי הוא סוג של הצלה.הוא מאפשר להם לשלוט בסיטואציה החברתית ופחות להרגיש את הכבלים של המודעות העצמית המוגזמת והחשש לצאת פאתטיים. הוא מאפשר להם לאתר אנשים שנעים להם לקרוא אותם וגם לשוחח איתם. כל כך מוזר שפעם ההיכרויות החברתיות היו כל כך שונות.