המקום של ג'וליאנה

היינו קרובים הפעם. התעוררנו לגלות שהרחוב הסמוך לנו חסום ומאחורי הבית כבר ראינו עשן. מסתבר שהמלחמה באש התחילה בלילה.

האקראיות הזאת של כיוון הרוח ומספר הכבאיות שנשלחו ומי יודע מה עוד...

לא היינו בקו הראשון ופרט למעצר בית של שעתיים לא סבלנו מהשלכות כלשהן ואח"כ התברר שהדרמה גדולה פי כמה במקומות אחרים. כולל חיפה כולל נטף כולל טלמון.

ומה שדפוק זה שגם כשהיינו קרובים (יחסית!) לא היה לי שום מושג מה לעשות,מה לארוז, מה לקחת במקרה ש...

ואחרי הכול אני חושבת לעצמי, אולי צריך להכין תיק חירום אבל באותה מהירות שהיא באה המחשבה הזאת מסולקת. לארוז תיק חירום פירושו לתמצת את החיים שלך לתיק ופירושו גם להשאיר את הרוב מאחור.

ומצד שני יש משהו מפתה במינימליזם הזה של להשאר  דף חלק לבן  ולהתחיל מאפס . להסתפק רק במה שבאמת נחוץ להכיר בארעיות של החיים.

לא מפתה על כדי כך שאעשה עם זה משהו. לא מפתה ברמה כזו שזה מבטל את השבר של אדם שנשרפו לו כל החפצים המרכיבים תקופות שונות בחייו. 

קוראת על  רמה בן צבי שהייתה לה מסעדה בנטף בשם "המטבח של רמה". שמה הלך לפניה וזו הייתה מסעדה פלאית כזאת. לא ביקרתי בה מעולם אבל דמיינתי את המקום ואת החיבור הנפלא הזה לטבע.

והיום קראתי שכל מפעל חייה נשרף, המסעדה וגם הבית. 

איך קמים מדבר כזה?

וזה רק סיפור אחד. יש כל כך הרבה.