המקום של ג'וליאנה

החלטתי על יומיים צום פייסבוק. לא גמילה, לא המנעות טוטלית כי פייסבוק הוא המגרש החברתי שלי והרבה מאד מהאינטראקציות החברתיות ואפילו המקצועיות שלי מתקיימות שם.בתקופה האחרונה יותר מהרגיל. תקופה סוערת ומרגשת מבחינה חברתית של הרבה מהכול, מפגשים, קשרים, שיחות אינטנסיביות. תקופה נפלאה אבל כזו של קוצים בתחת וקושי לישון וחוסר מנוחה והרבה רעש פנימי מתוגבר ברעש חיצוני.

ואז הפסקתי לשמוע את עצמי והבנתי שצריך להזרים קצת שקט לחיים שלי.

אתמול היה היום הראשון והתחלתי אותו עם קושי גדול לצאת מהאוטומט של לבדוק עדכוני פייסבוק. שכחתי להיות לבד עם עצמי בלי התקשורת התמידית הזאת ולפרקים זה היה ממש מייסר. מה אני מפסידה? את מי אני מפסידה? מזל שזה רק יומיים. אחר הצהריים התחלתי להרגיש השלמה עם המגבלה הכה מלאכותית. היו מדי פעם הרהורי כפירה ורק החשש מפדיחה שכן הצהרתי קבל עם ועדה על צום הפייסבוק עצר אותי מלהישבר.

בכל זאת היה תגמול. מצאתי את עצמי כותבת עם הקפה בפנקס היפהפה שקניתי ולא מצאתי לו שימוש. מצאתי שאני מסוגלת להקשיב יותר לעצמי ועם הקשב הזה הצלחתי גם לקרוא בצורה יותר מודעת וקשובה.

ולאחרונה אני מאתגרת את עצמי בקריאה.

באופן לא צפוי אני נהנית. הצלחתי להתחבר לכמיהה לים ואפילו לצחוק וגם לצחוק מעצמי על הדעות הקדומות שהיו לי על הספר.

עדיין אתגר. יש לו קצב אחר לגמרי מהספרים שהתרגלתי לקרוא. יש לו המון הקשרים נוצרים-דתיים שלא את כולם אני מבינה ויש לו קסם. כנראה שכתיבה טובה זה משהו שעומד במבחן הזמן.

ובפוסט הבא

1. המפגש עם רון דהן על "לראות לויתן" שעורר מחשבות על קריאה וכתיבה.