שמי ג'וליאנה ואני פליזרית. הפליאה לתאר תופעה זו שלומית.
אני מזהה אצלי לפעמים רגישות גדולה מדי לביטויי רגשות לא מילוליים, לפעמים בניואנסים דקים מאד. אני תמיד מגיבה לזה באובר מאמץ להיות נחמדה ולנסות לתקן את אותו סוג של מורת רוח שאני מזהה אצל הזולת. זה מעמיד אותי לפעמים בעמדה לא נעימה. אני מוותרת מדי וכועסת על עצמי אחר כך. פעם דיברתי על זה עם לי והיא הזכירה את "הדרמה של הילד המחונן" עוד ספר שאני חייבת לקרוא ולא מגיעה אליו. הוא מתאר מצב רגשי כזה בדיוק שנובע גם מתחושה כוזבת שבכוחינו להשפיע על הכל.
יש לי חברה שאני לא כל כך בקשר איתה כיום שהיה מאד קל לזהות אצלה מורת רוח מדברים. המון פעמים נפגעתי ממנה, אפילו בחתונה שלה זיהיתי סוג של התעלמות כלפי. חוץ מזה הרגשתי שהיא לא אוהבת את בן זוגי. היא אדם מאד ביקורתי ובשלב מסויים זיהיתי אצלי תמיד תחושת אשמה כלפיה כשדיברתי איתה (למה אני לא חברה מספיק טובה) ולימדתי את עצמי לא לצפות לכלום ממנה וגם לא מעצמי כלפיה. זה היה כל כך מעייף להיות נחמדה ובסדר כל הזמן. אני שמחה שתפסתי את זה בזמן ופשוט רופפתי את הקשר. מצד שני, אני מנסה גם להסביר לעצמי מה גורם לי להפגע כדי לנטרל את הגורמים הלא עניינים וגם לא לצפות מעצמי לפרש כל תחושה לא מילולית של אדם ולחכות שיסביר את עצמו.
אני עדיין בתהליך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
