המקום של ג'וליאנה

אתמול התקשר אלי לסלולרי אבא שלי עם טון לחוץ של ערב פסח. ידעתי מה הוא הולך לשאול:

בקשת מנדט לזרוק דברים. הוא שאל אותי על מכתבים ישנים. לא יודעת מה השתלט עלי ואמרתי לו שיזרוק אותם. חשבתי על זה שזה חלק מתקופה בחיים שלי שהייתה טובה מאד מבחינות מסויימות ופחות טובה מבחינות אחרות. היו לי המון חברים לעט ואני עד היום זוכרת בגעגוע את הציפיה למכתב בתיבת הדואר.

אבל... אין לי זמן לשבת ולקרוא את המכתבים שוב. אין לי מקום לאחסן אותם אצלי בבית ולא הוגן לדרוש מההורים שלי להיות מחסן.

הרגשתי גם הקלה מסויימת מהידיעה שיש לי את היכולת להפרד מחפצים ודברים ותקופות, כדי פנות מקום לדברים חדשים.