המקום של ג'וליאנה

אז היום הלכתי לקוסמטיקאית לטיפול 10.000 לפני הלידה (שמחתי שהספקתי) ויצאתי ממנה מפונפנת ומאופרת (היא נהנית לאפר אותי בסוף הטיפול) ואז עליתי על אוטובוס ופתאום תחושה מוכרת מזדחלת לי בבטן.... אוי לא.... אוי כן !!!! וכך הקאתי את נשמתי לתוך השקית שבמקרה הייתה לי וגם קצת על התיק. גיחה לסופרפארם ולקיחה אסטרטיבית של שלושה ארבעה מגבונים לחים מאחת הקוסמטיקאיות הצילו את המצב.

ומה שמדהים שאף אחד באוטובוס לא התייחס ואפילו לא הציעו לי טישיו וכך הגעתי לעבודה מרוחה וסמרטוטית יותר מתמיד.

 לא מסוגלת לשמוע חדשות וזה סופי.... זה נראה כאילו כל יום פה הוא יום זיכרון והמון מההרוגים הם אנשים בגילי  שהמילואים תפסו אותם באמצע החיים.

וכמובן החרדה מפני שמיעת שם מוכר.

אתמול נרדמתי באמצע "בטיפול" ואני ממש זוכרת שזה חילחל לי לחלומות. אני משוכנעת שאם ראובן היה הפסיכולוג שלי הייתי מתאהבת בו (אני כמובן מדברת על הדמות ולא על אסי דיין) יש בו חן ביישני ומשהו מאד אנושי בהתנהלות שלו.

הייתה לי פעם פסיכולוגית והיא הייתה אישה מאד מרשימה (מניחה שעדיין) שתמיד לבושה בצורה מאד מיוחדת ואצילית ובכלל ככה הייתה ההתנהלות שלה. זה מוזר לי לראות כמה דינמיקה של פסיכולוג מטופל דומה ושונה (ברור שזו רק סידרה אבל יש בה המון אלמנטים אמינים).

לפעמים בא לי להמשיך אבל אני לא מאמינה שאני אעמוד בטיפול נוסף גם כלכלית וגם נפשית. זה תהליך שדורש המון המון עבודה עצמית ולהיות במגע עם המון חלקים כואבים בחיים שלי ואני מרגישה כרגע יותר חזקה מבחינות מסוימות אבל גם עם פחות נכונות וסבלנות לעשות את זה לעצמי.

אין ספק שזה היה פריבילגיה רצינית בחיים שלי וזה תרם לי המון.