מה, רק שבעה?
מה שמזכיר לי שנורא בא לי לקרוא את הספר של אביעד קלינברג. רעיון נחמד של אראמיס. אבל ראיתי את זה אצל לי. שכתבה את תנינה בצורה מקסימה ומלאת השראה.
שבעת חטאים אלה היו: תאווה, זללנות, חמדנות, עצלנות, זעם, קנאה, וגאווה.
תאווה:
טוב, זה לא ממש נראה לי חטא. אני מאד אוהבת לחשוק במשהו . אני נוטה חיבה לאנשים אובססיסים ולאנשים שעוסקים בתאוותנות בדברים שהם אוהבים.שחושקים בדברים ובכלל חיים. כרגע התאוותנות שלי מנותבת לאינטרנט בכלל ולבלוגים בפרט.ולוניל. אני אוהבת כל מה שקשור לוניל. כשאני רואה מכונית בצבע וניל זה גורם לי לרייר
זללנות:
הטוליו ואני חוטאים בזה רבות. מי גמר אתמול חבילת שוקולד בשניים בזמן נסיעה בפקק, מי?
אני חושבת שזללנות זה חטא כשאתה בולע בלי להרגיש את הטעם וליהנות ממה שאתה אוכל כמו שצריך. וכן, יש כמויות לא קבילות שגורמות לך להרגיש כמו חזרזיר לאחר מעשה.
מצד שני אני גם מסוגלת לזלול ירקות ועגבניות שרי ברט ולהרגיש קצת צדקת.
חמדנות:
כשאתה בעל דירה אתה מוצא את עצמך חומד פריטים שלמים מהקטלוג של איקאה ו/או דברים שראית אצל אחרים.
אני חומדת כישרון של אנשים אחרים אבל למזלם זה נשאר אצלי.
עצלנות
כאן הגעתם לאדם הנכון. מי לא ניקתה את הבית כי לא התחשק לה? מי כותבת בבלוג במקום לעבוד בשעה זו של הבוקר? מי לא הגישה עבודות סמינריוניות כי תמיד היה משהו יותר טוב בטלויזיה או שהעדיפה לישון. מי לא נרשמת לקורסים לגמול השתלמות כי לא בא לה לעשות משימות... אהא נכון.
אבל אני מחפה על זה בחיוך מקסים ולכן מרצי היקרים נתנו לי דחיות, טוליו לא עושה לי פרצופים כשהוא בא אחרי יום עבודה ואני הייתי בבית והכיור עדיין מלא. אבל אני כועסת על עצמי.
אני גם מתעצלת לפעמים לקשר לבלוגרים אחרים אפילו שמגיע להם.
זעם
פעם הייתי הרבה יותר זועמת. אני זוכרת שפעם זעמתי בהרבה עוצמה. שמתי מוסיקה בפול ווליום ולא נתתי לאחותי להכנס לחדרינו המשותף. הו גיל ההתבגרות.
לפעמים אני זועמת ומפנימה את הזעם וזה הדבר הכי גרוע לעשות. הבעיה היא שאני לא יודעת לתעל את הזעם למקומות הנכונים ולזעום בקור רוח על מי שמגיע לו כמו נותני שירות שדופקים אותך.
קינאה
שנים קינאתי באחותי. היא למדה בלט אז רציתי גם . היא נראתה כמו בלרינה שחיפית ואני נראיתי כמו היפופוטמית קטנה ושמנה עם טוטו. היא ניגנה בפסנתר הרבה יותר טוב ממני. היא ובת דודתי עשו מלאכות יד הרבה יותר מוצלח ממני. היא התחתנה הרבה הרבהלפני אז רמציתי גם (למזלי הרב מאד לא עשיתי את זה עד שהגעתי לאדם הנכון אבל תאמינו לי שהייתי קרובה).
אני זוכרת שפעם חטפתי התקף זעם (ראה ערך) על זה שהיא קיבלה נקודה יותר ממני במבחן בספרות (אני הייתי הספרותית)
היום אני מקנאת בבלוגרים עם יותר תגובות ממני אבל זו קנאה פחות חולנית.
גאווה
או, מזה יש לי פחות מדי אבל עכשיו אני יודעת יותר מפעם מה אני שווה.
מרגיז אותי שתכונות אנושיות נחשבות ממש לחטאים. הרי זה עושה אותנו הרבה יותר מעניינים.
החטא שהייתי מוסיפה הוא היעדר חוש הומור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
