בעקבות הפוסט שכתבתי על איך שהזמן בורח לי מהאצבעות נזכרתי בפוסט מרתק שכתבה כרמל על הנושא.
עיקר התוכן היה שזמן הוא בעצם דבר שאתה מייצר לעצמך ואם אתה פועל בתחושה שיש לך זמן ואתה מרגיש עשיר בזמן אתה מוצא בסוף זמן להכול. אני לא בטוחה שאני מדייקת בזה אבל אני יכולה להגיד מנסיוני האישי שהרבה פעמים מצאתי זמן לדברים שלא חשבתי שיהיה לי זמן.
דוגמא: בתקופת ההיריון: עבדתי בשני מקומות עבודה, למדתי נהיגה בין שתי העבודות , קראתי המון ספרים, הלכתי לבדיקות ולקורס הכנה ללידה ועוד כל מיני דברים ששכחתי.
היום אני עובדת בחצי משרה ויש לי תינוק שזה עבודה בפני עצמה אבל אני פחות מרגישה משופעת בזמן.
ומסתבר שגם לייבניץ מתייחס לזמן כאל דבר סובייקטיבי.
טוב, כנראה שאני צריכה באמת להתחיל לחשוב על דברים נוספים שאני רוצה לעשות ואולי גם צריכה לעשות. דווקא בימים החופשיים שלי שפע הזמן שעומד לרשותי מדכא אותי כי זה גורם לי להרגיש שאני לא מנצלת את שפע הזמן מספיק לפעילות שיכולה להיטיב איתי, עם משפחתי וכמובן עם נולי.
אני פועלת יותר טוב דווקא כשאני יודעת שאני צריכה לנצל כל דקה פנויה.
באיקאה ראיתי ילדון בעגלה מחזיק צעצוע של חולדה ומוצץ את זנבה.
למה עושים כאלה צעצועים מגעילים לילדים.
מקרה משעשע נוסף היה בחדר ההנקה. נכנסתי והייתה שם אישה. שאלתי אם זה בסדר והיא אמרה: כמובן, אני וזכרת אותך מהפעם שעברה. מצחיק, איך זוכרים נשים אחרות מפגישה אקראית בחדר הנקה. כנראה ניהלנו שיחה על שיניים.
(כמו שטוליו אומר: את אמרת: הילד שלי כבר מתהפך והיא אמרה: הילד שלי כבר מוציא שורש ריבועי.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
