בבלוג השני שלי ניסיתי לכסות את ההיבט הצרכני שמבטא לא מעט את היחס לאימהות בחברה שלנו. בשלב מסוים חשבתי שזה סמפטום לבעיה רחבה יותר של יחס לאדם שנזקק לעזרה בחברה. הרי יש עוד קבוצות כאלה למשל נכים , קשישים , עולים חדשים וכו'.
וגם מקומות שידידותיים להם נחשבים לאקזוטיים ונדירים יחסית בנוף המקומי.
חשבתי עוד על זה שאנחנו חברה שאוהבת לעזור (אתמול נסעתי עם נולי ועם עגלתו ששוקלת טון באוטובוס ותמיד עזרו לי אנשים אדיבים ונדיבים) אבל שאדם הנזקק לעזרה חש הרבה פעמים מובך והיה מעדיף להתנהל באופן עצמאי והמצב הוא כזה שהתשתיות שלנו מחייבות הסתמכות על הצעת עזרה של אנשים אחרים.
(אני לא במצב כזה ביום יום אבל חוסר הוודאות הקטן הזה בשאלה עם יעזרו לי או שאצטרך להעלות עגלה כבדה עם תינוק לבד גוזל המון אנרגיות. ואדם נכה נטול רכב נתקל בזה כל יום.)
קראתי במקום מסוים (כרגיל לא זוכרת איפה אבל מניחה שעדי או פורד)שבסקנדינביה רואים הרבה נכים ברחוב. מה שגורם לעין ישראלית לחשוד שיש שם יותר נכים ונכויות. המסקנה הזאת הייתה מוטעית כיוון שפשוט נכים יכולים להסתובב ברחוב כי המקום ידידותי להם יותר.
אז זהו שבישראל רואים פחות נכים לא ניידים ברחוב ובאוטובוס המראה חריג יותר. וגם נשים עם עגלות באוטובוס רואים רק באוטובוסים לשכונות חרדיות (כי אין להן רכב או כסף למונית) ואפשר לספור על יד אחת את הפעמים בהן נסעתי עם נולי באוטובוס (שלוש). וכמובן שאנשים מאד הופתעו מכך שבכלל נסעתי עם התינוק ועם עגלה באוטובוס.
ולסיום קישורים לאלה שפועלים לשינוי המצב: במעגלי צדק.
כל כך מגיע להם.
ואני ממש מאמינה שאפשר לשנות את המצב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
