המקום של ג'וליאנה

לאחרונה מתחשק לי לכתוב על דימוי הגוף השלילי שאני מפתחת מאז הלידה כסוג של בירור עצמי יותר אינטליגנטי מלחזור ולכתוב "אני שמנה". כן הגוף שלי משתנה ואני משמינה או לפחות לא יורדת במשקל ובעיקר הפרופורציות של הגוף שלי משתנות. יש לי שאריות של כרס ויש לי חזה ענק וגם חסר צורה ומאד קשה לי לאהוב את מה שאני רואה במראה.

ומצד שני דיאטה היא משרה מלאה (במיוחד אם מדובר בדיאטה מאוזנת) ואני די מחבבת את הנחמות הקטנות בחיים כמו עוגיה ליד הקפה (או עשר) . חוץ מזה אני אוהבת לאפות כי זה עושה ריח ביתי נחמד ואני גם אוהבת לאכול את מה שאני אופה.

אני מנסה לברר לעצמי אם אני יותר שמחה כשמנה או כרזה. כנראה שאני צריכה תחושה של מלאות.

אז זהו שהנקה למשל נותנת לי איזו תחושה של מלאות מצד אחד ומצד שני היא משנה לי את הגוף. קשה לי פסיכולוגית עם זה שנולי עוד מעט כפי שמסתמן יפסיק לינוק כי הוא התחיל לאכול דברים אחרים. זו בעצם סוג של היפרדות ראשונה.

[עכשיו הייתי ממש מתוסכלת בהתחלה מהצמידות האינטנסיבית הזאת שלי ושל נולי ואחר כך התרגלתי ועכשיו נראה לי שלי קשה יותר להיפרד.]

כן התפקיד שלי בחברה כאמא שונה. החברה פחות שיפוטית כלפי על עליה במשקל. אנשים אפילו לא רומזים שאני צריכה דיאטה כי רק ילדת (לפני שישה חודשים).

ויש בי צד שרוצה שיראו אותי כמו קודם וישפטו אותי כמו קודם כג'וליאנה ולא כאימא ג'וליאנה זה מזוכיסטי ומוזר אני יודעת

[נראה לי שהאישה שבי והאמא שבי הולכות מכות בינהן לפעמים. מוזר שאני רואה את זה כשני אלמנטים נפרדים. הרי אימהות היא חלק מהנשיות]

רוני  עסקה לא מעט בבלוג שלה בדימויי גוף שליליים ובהבניות החברתיות שגורמות לזה.ודרכה הגעתי גם לזה.

וגם לי כתבה בתגובות כמה דברים חכמים:

(מדובר בהמשך שיחה)

תוספות:

eternally כתבה יפה על דימויי גוף שליליים ועל השינויים שקורים בהוליווד מבחינת היחס לנשים מלאות.

ריקי כהן כתבה על הקשיים בקבלת השינויים בגוף בזמן ההריון.

 קוקסטה  כתבה על התחושות אחרי ירידה במשקל.

לשמנה ויפה יש בלוג נהדר עם קישורים מעניינים בנושא.

ויש עוד הרבה פוסטים נהדרים בנושא. אני רק כרגע לא זוכרת.