המקום של ג'וליאנה

לאחרונה גיליתי באיחור מה שגם דה מרקר הפכו לאכסניית בלוגים The Marker Cafe

אני קצת נאבקת בהגדרות המדויקות של אתרים מסוג זה אבל הם בפירוש מגדירים את עצמם כרשת חברתית.התכנים הקשורים לכל חבר אינם רק הבלוגים שלהם. העיצוב שלהם תומך בהגדרה. כל בלוגר מקבל תמונה (אם הוא רוצה בכך, יש בלוגרים ללא תמונות) והתמונה של הבלוגר מקשרת לבלוג שלו. הבלוגר הוא הבלוג.

זה הזכיר לי שיטוט במסיבה בה רוב האנשים לא מוכרים ואומרים לך-תכירי זה X . שמתי לב גם שאני נוטה יותר להכנס לבלוגים של אנשים שנראים מעניינים ומיוחדים חיצונית (תסרוקת מיוחדת, משקפיים מיוחדים וכו') זה מעניין איך זה הולך מבחינה פסיכולוגית.

(אגב אם התמונה מעניינת זה לא בהרח בלוג מעניין, אני מכירה יותר מקרים הפוכים של בלוגרים מרתקים עם תמונה סתמית לחלוטין)

אחד היתרונות הגדולים של הפורמט הוא בכך שכל מה שאדם שרשום לשם יצר או הגיב בבלוגים אחרים מרוכז בדף שלו. כך ניתן לראות עד כמה האדם פעיל בבלוגוספירה ובעיקר לא לפספס דברים מעניינים שכתב במקומות אחרים.

המקום משדר אליטיסטיות מסוימת בדומה ל"רשימות" ורוב הבלוגרים (עד כמה שהספקתי לראות) הם בשנות ה30 לחייהם ומעלה. אני תוהה אם החשיפה שהמקום כופה עליך (מעצם העובדה שיש שם יותר בלוגרים ששמו תמונה מכאלה שלא שמו) קשורה לכך או שלמקום כמו דה מרקר מראש לא מגיעות פאקאצות.

או שאני לא יודעת מה אני מדברת. הכול, כאמור תוצאה של התרשמות ראשונית.