המקום של ג'וליאנה

אתמול הצלחתי להבלע בספר "אבדות"  של מיכאל שיינפלד שעמד על השידה ליד המיטה וחיכה לי עד בוש.

פעם הייתי נוסעת המון באוטובוסים. נסיעה באוטובוס רצופה רגעים מתים ולעתים כדי להעביר יפה את הזמן הייתי בונה סיפורי חיים לנוסעים ומדמיינת אותם בתור ילדים, תינוקות, זקנים. הייתי מדביקה להם שמות לפעמים.

בספר אבדות יש שכלול של בניית סיפורי החיים של אנשים שחיים לכאורה חיים סטנדרטיים אבל גם בחיים כאלה יש אובדן.

הספר בנוי סביב מטפורה מוצלחת של אובדן (כשם הספר). יש בכתיבה משהו פיוטי אבל יחד עם זאת פשוט במובן החיובי של המילה. סיפורי החיים סביב החפצים האבודים. כל חפץ קשור ברבדים שונים לאבדה המופשטת של האדם (לדוגמא שחקן שבגלל מקצועו מאבד את הזמן שהיה לו עם משפחתו ובפועל מאבד שעון ). הדמויות בספר מעוררות אמפתיה רבה (במיוחד, איך לא הגיבור) וניכר במיכאל שיינפלד שהוא אוהב את גיבוריו.

הסופר משתמש בשפה עשירה ועם זאת לא מעיקה או כבדה.

אמנם לי יש קושי להכנס לספר שיש בו ריבוי קולות אבל כשנכנסתי אליו לא יכולתי לעזוב אותו. המאמץ הקל בהחלט משתלם.

כיף להתחיל ככה שבוע.