המקום של ג'וליאנה

כמה טוב לחיות בלי רשימת משימות. גיליתי שזו הדרך הכי טובה לצאת ממצב של בטלה ובהיה ולהגיע למצב של עשיה.

אתמול ניגשתי למדף הספרים שלי ומצאתי שם ספר שפעם קניתי לסבים שלי (כמה קל לשמח אותם במתנה. זה תמיד ספר)

ואחר כך שאלתי מהם: תעלומת הקבר המכושף /אדוארדו מנדוסה . והתחלתי לקרוא ככה כדי להעביר את הזמן שבין התרדמה הסופית לערות.

ולא הצלחתי לעזוב אותו. קראתי וגיחכתי וצחקתי בשקט כדי לא להעיר את טוליו והמשכתי ואז גיליתי שכבר 11 בלילה והעפעפיים של מאיימים לקרוס ורק אז הפסקתי.העונג העונג.....

והיום אני חושבת כמה נחמד יהיה לחזור הביתה, לסיים את מטלות היום החביבות יותר ופחות ולחזור לספר.

עוד אושרים קטנים: להסתכל על נולי וטוליו משחקים על המזרן של נולי. לשמוע את נולי מצחקק. לראות אותו זוחל במרץ לאחור (לא ידעתי שהוא כבר מסוגל לזה) ולהשכיב אותו לישון כשהוא מחייך אלי חיוך חולמני ומתוק.

כן, הייתי אומרת שהוא סלסילה של אושרים, הילד הזה.

משהו סוטה: קראתי בעיתון שביפן עשו תחרות של תינוקות לבדוק מי התינוק שצורח הכי חזק. (האימה!!!!)

חצי הכוס הריקה: מי שהייתה החברה הכי טובה שלי בתיכון וכיום היא חלק מחבורת חברות היומולדת (אני ועוד שלוש חברות) שנפגשת בכל יום הולדת לא התקשרה אלי לאחל לי יום הולדת שמח. נכון שיש לה חיים עמוסים וקשים אבל זה בכל זאת מרגיז. מה גם שבגללה הן לא יכולות להתארח אצלי ליום הולדתי כמו שרציתי כי היא תמיד מגיעה עם שובל של ילדים לחגיגות יום ההולדת. ואיכשהו תמיד צריך להתחשב באילוצים שלה.

כל שאר החברות זכרו וזו הכוס המלאה.

(כמו שהבנתם אני קצת כועסת עליה. זה לא הכי רציונלי כי יש לה בהחלט נסיבות מקילות אבל טלפון אחד היא יכלה לעשות. נו, לפעמים יוצאת פולניה קטנה ממני. במיוחד שכל שנה אני מחליטה לא לכעוס על מי ששכח ולשמוח על מי שזכר שזה לא מעט בכלל)