ביומיים האחרונים אני מרגישה שנולי חסר שקט ועומדת קצת חסרת אונים מולו. הדבר היחיד שמרגיע אותו הוא היניקה. ברור שהאובך לא עוזר לו להרגיש יותר טוב ואני חושבת שהוא גם יותר ויותר מגלה טווח תנועה ובאופן פרדוקסלי זה מתסכל אותו כי הוא מגלה את הפיסגה הבאה אליה עדיין לא הגיע (הוא שואף לעמוד). זה משמח לראות את זה וגם לגלות שהוא עושה דברים חדשים כשמתחשק לו. טוליו ראה שהוא התהפך בכוחות עצמו מהגב לבטן (קודם הוא התהפך רק בכיוון ההפוך אבל כנראה שזה תלוי ברצון יותר מביכולת).
בקיצור אני כרגיל מותשת מהימים איתו. ההנקה היא פתרון קסם מתיש(מנחם אותי שהוא מקבל עוד קצת נוזלים כי אני חרדה מההתיבשות).
בקרוב טוליו נוסע מטעם העבודה לחו"ל לחמישה ימים. החלטתי שאני אעבור לסבים שלי באותם חמישה ימים כדי שיהיה לי יותר קל להגיע לעבודה וגם המחשבה על להיות לבד עם נולי בבית מטרידה.
הייתי רוצה לנצל את זה להסתובבויות בעיר, מפגשים עם חברות וכו'. נראה מה יהיה.
כרגע יש בי צד שמקווה שהשביתה לא תיגמר כל כך מהר כי כרגע ההספקים שלי בעבודה יותר גבוהים כי יש פחות קהל לשרת.
אתמול גילינו שהמגרש שמול הבית הפך למרכז המדורות של העיר. היה מאד מהנה להסתכל מהחלון על כךל המדורות ולדמיין את נולי בעוד כמה שנים חוגג עם חבריו. אני מתחילה להבין את מה ששמנת מוקצפת אמרה לגבי ההורות שמאפשרת ילדות שניה. יש משהו משמח בלחוות מחדש את החגים דרך עיני ילד.
טוב, מישהו ממרר בבכי (שוב!) ציצ שלוף !)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
