אני חושבת שהיה שווה לי להשאר ערה בשעות המטורפות האלה רק כדי להתרכז באופן מושלם בתחביב שלי שנכון לשנה זו אפשר להגיד שהוא התחביב היחיד שאני משקיעה בו- הבלוג וקריאת בלוגים אחרים.מזמן לא היה לי את הזמן שלי לבד עם עצמי ועם הבלוגרים האחרים. אני כמעט אסירת תודה ליתושים (ולשכנים ולכלב של השכנים).
אני לא מרבה לעשות את זה אבל הפעם ביליתי קצת זמן עם הבלוג שלי קפצתי שנה אחורה ופרט לשגיאות הקלדה מביכות ראיתי שהכתיבה שלי לא איומה כמו שאני נוטה לחשוב.
ובבלוגים של אחרים נתקלתי בכל כך הרבה כאב וגיליתי בעצמי כל כך הרבה רצון לרפא את כל הכאב הזה.
והרגשתי שהמילים כל כך מגבילות וכל כך לא מתארות באמת את מה שאני חושבת. יש משהו מאד משטח במילים. לפעמים אני רואה את זה כסוג של חומה בלתי עבירה. כל כך קשה לבחור במילים הכי נכונות לתאר מה אתה באמת מרגיש.
ויש כאלה שעושים את זה כל כך טוב.
זה לא יהיה פוסט עם קישורים כי יש כל כך הרבה בלוגרים שנוגעים לי בנימים מסויימים בנפש וכל כך רוצים להוציא ממני סוג של דיאלוג מרפא.
תמיד יהיה בי את הרצון לרפא אנשים ולתקן. אני חוששת שבגלל זה לא בחרתי במקצוע טיפולי. יש ברצון הזה משהו כובש שלפעמים גורם לי לאבד את עצמי בו.אני נורא לא רוצה לתת לרצון הזה ביטוי כי זה פוגם בשוויוניות של הקשר הוירטואלי בין אנשים.
מוזר אבל יותר קל לי להגיב לכאבים ולא לשמחות של בלוגרים. למה, לא יודעת. למרות שאני מאד שמחה בשמחתם. האצבעות שלי יותר קלות על המקלדת ברגעי צער.
ומה לגבי הכאבים שלי. יש לי כאבים שהייתי מגדירה כרגע ככאבי צמיחה.בשנה הזאת אני מרגישה שאני הופכת לאדם אחר וקשה לי להפרד מחלקים ממה שהייתי ומהפוטנציאל למשהו אחר שהיה פעם. אני לא שונאת את עצמי כרגע אבל אני עוד לא בטוחה שאני יודעת מה אני ומה אני רוצה להיות ועכשיו מרגישים יותר את המסגרת הלוחצת של החיים עצמם אז יותר קשה לברר את זה.
מותרות היתושים האלה, אני אומרת לכם. לפעמים עדיף לותר על שינה כדי לכתוב פוסט כזה.
משום מה אני בטוחה שלפוסט הזה כמעט לא יהיו תגובות. יש משהו מוזר בדינמיקה הזאת . כשאני כותבת על משהו שנראה לי מאד עמוק או מושקע כמעט לא מגיבים וכשאני כותבת פוסט שנראה די סטנדרטי על זוטות קטנות בחיים אני מקבלת יותר תגובות.
טוב, מרגישה שהפוסט הזה היה צריך להכתב. ומה שהלאה כבר לא נורא משנה לי.
(טוב, אולי קצת...)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
