היום בבוקר הייתה לי שיחה טובה כזאת עם קולגה מהצוות. סיפרתי לה כמה קשה לי להשכיב את נולי לישון. הדינמיקה שלנו הולכת ככה:
אמבטיה. נולי ואני הולכים לחדר שלו. מתישבים על הספה . אני מספרת לו סיפור, שרה לו שיר, מיניקה אותו, מצחצחת איתו את החצי שן שיש לו ונותנת לו בקבוק מים. עד כאן הכול רגוע ואז אני אומרת לו שזמן לישון. מכסה אותו בנשיקות ומשכיבה אותו. נולי מחליט שמוקדם לו (השעה 8:15) והוא מתחיל לשחק במיטה עד כאן זה לגיטימי אבל אז אני מחליטה לעזוב את החדר. זה מחזיק מעמד דקה כי נולי פורץ בצווחות עד שמישהו מאיתנו מגיע ואז הוא משחק איתנו משתולל ונהנה (ומראה שימני עייפות תוך כדי)
ואז אנחנו סחוטים ומתים לזמן שלנו ומתוסכלים כי נולי לא מאפשר לנו אותו.
הבכי שלו גורם לי להרגיש שאני אמא רעה. שאני נוקשה מדי ונתנת לו להרגיש בודד ומסכן במיטתו אבל אני לא מוכנה להרדים אותו מול הטלויזיה כמו שאחרים עושים ואני רוצה שיתרגל גם להיות קצת לבד.ושעה וחצי להרדים אותו זה מוגזם בעיני.
אז עם ההחלטה אני שלמה אבל בסוף כשאנחנו מתייאשים מלגשת אליו פעם אחרי פעם הוא נרדם תוך כדי בכי בתנוחת כריעה בלתי אפשרית.
איך זה אצלכם? מה אתם מרגישים בסיטואציות כאלה? האם למישהו יש פתרון קסמים?האם נולי יכול לישון במקומינו וכך לא נהיה כל כך עייפים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
