החלטתי לתחום את הכתיבה שלי בנושא מסויים כי הרגשתי שאחרת אני כותבת סתם.
אני חושבת שמאז היות הנולי התחום שסובל הכי הרבה מהזנחה הוא תחום החברות. יש בי צד שרוצה מאד להמשיך לתחזק חברויות וגם להתחבר עם חברים אחרים אבל מעבר לקשרים וירטואליים בבלוג מאד קשה לי לעשות את זה.
אני מרגישה מאד מתוסכלת מהמרחק הפיסי בין חברותי לביני ויש בי צד שמרגיש שזו כמעט בגידה בהן ליזום חברויות חדשות. חוץ מזה מי אמר שאימהות לילדים בגיל של נולי מתאימות לחברות איתי? אני חושבת שזה חלק מהתת מודע המרדני הזה שמדבר לפעמים ואומר: מי אמר שהחיים חייבים להשתנות רק כי יש לי תינוק. ? טוב, עכשיו מדובר בצד מודע.
אז אני מודה שיש בזה משהו מאד אגואיסטי ברצון הזה לדאוג קודם כל לעצמי .
אני חייבת לציין שיש משהו במודל הזה שעבר אלי מאמא שלי. אמא שלי לא הייתה כמו האימהות שמקריבות הכול בשביל הילדים. היא שמרה מאד על המקום שלה, התחביבים שלה והזמן שלה. אני לא אומרת את זה בנימה בכיינית ולא כביקורת אלא כעובדה. זה מה שאני מכירה. מצד שני אני חייבת לציין שהיא נתנה לי המון ביכולת שלה להבין ולנהל תקשורת פתוחה ובחוסר היומרה שלה להיות מושלמת. אני לא חושבת שכל אמא הייתה מוכנה לשבת בבוקר עם הבת שלה בבית קפה ולנהל איתה שיחות נפש ארוכות.ואני חושבת שלא כל בת הייתה נותנת לאמא שלה לקרוא לה בבלוג.
אולי יש בזה משהו מאד נכון. המודל הזה של האמא שמקריבה הכול בשביל ילדיה הוא מודל מאד בעייתי בעיני ופשוט ממש לא מתאים לי.
אני חושבת שחלק גדול מהחשש שלי להיות אמא נבע מהידיעה שבכל זאת מדובר בשינוי גדול בהרגלים ובאורח החיים שלי. זה מצחיק אבל ממש פחדתי מהשינוי הזה.
מה השורה התחתונה? כנראה שאני אצטרך לעשות שינויים ולנסות לחיות קצת אחרת אבל יש דברים שאני לא מוכנה לותר עליהם ובינהם המקום שלי והבלוג שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
